ביהמ"ש העליון פירסם היום את פסק הדין בערעורה של פאינה קירשנבאום (וכן בערעורו של רמי כהן, שבו לא אעסוק). בפסק הדין יש התייחסות נרחבת ומעניינת לגבי עבירת השוחד – מה שכמובן מעורר שאלות לגבי השפעת פסק הדין על תיק פלילי אחר, שעודנו מתנהל.
הפעם, העובדות לא חשובות. לענייננו, די בכך שנציין שקירשנבאום הורשעה, לאחר ניהול הוכחות, בשורה ארוכה של עבירות שחיתות, ונידונה ל-10 שנות מאסר. לאחר שמיעת טענות הצדדים, המליצו השופטים לקירשנבאום למשוך את הערעור נגד הרשעתה, כך שמה שנותר להכרעה הוא רק שאלת חומרת העונש.
לכן, אין טעם להיכנס לנבכי הפרשות השונות שקירשנבאום הורשעה בהן.
עם זאת, בהחלט כדאי להאיר זרקור על האופן שבו סקר השופט עמית, שכתב את פסק הדין המרכזי, את יסודות וחומרת עבירת השוחד, משום שהסקירה הזו יכולה ללמד אותנו רבות לגבי המצב המשפטי הכללי.
אז קחו אוויר, ובואו לשרשור.
עמית פותח וקובע:
"גבוה, מעל מגוון [עבירות השחיתות], מרחפת-דואה עבירת השוחד, פורסת את אברותיה הרחבות ומטילה את צלה הכבד על סוגים שונים של התנהגויות; על סוגים שונים של מצבים; על סוגים שונים של מעשים; על סוגים שונים של מתת; ואפילו דיני הראיות אינם חומקים ממצודתה".
ואז, עובר עמית להדגיש סוגיה שרבים מחמיצים, בין במכוון בין בשגגה – את רוחבה החריג של עבירת השוחד.
המחוקק החכם שלנו הרחיב את עבירת השוחד כך שזו תחול כמעט על כל סוג התנהגות, מערכת היחסים בין המשחד למשוחד, המעשה שנעשה או טובת ההנאה שהועברה בין השניים (המכונה בשפה משפטית "מתת").
"לא בכדי התרחבה עבירת השוחד במהלך השנים. פעם, הדברים היו פשוטים והשוחד התבטא ב-'בקשיש' במעטפה שהחליקה מיד ליד במחשכים. עם חלוף השנים ושינויי העיתים, השוחד ואופן העברתו שינה את פניו, ודרכי השוחד הפכו רבות ומגוונות", אומר עמית.
כדי להבין את הדברים, כדאי להעיף מבט בחוק העונשין.
אם תקראו סעיפי עבירה שונים, תראו שהמחוקק בדרך כלל "קמצן" במילים, מסתפק בהגדרה כללית – ומותיר לבית המשפט לצקת לתוכה פרשנות.
אבל, בעבירת השוחד, המחוקק ממש יצא מגדרו כדי *שהכל* יוכל להיחשב כשוחד – ושימו לב בעיקר לסעיף 293 שקובע ש-"אין נפקא מינה", קרי אין חשיבות, בערך לגבי הכל 👇.
כדי שמשהו יחשב כשוחד, אין חובה שיועבר כסף. ממש לא. גם מגוון טובות ההנאה האפשריות, גם מגוון התפקידים של מקבל השוחד, גם אופי היחסים בין המשחד למשוחד – הכל זכה להגדרה סופר מרחיבה בחוק.
לכן, למשל, כל הקשקושים לגבי "קושי" עם "טובות הנאה מתכלות", או הטיית סיקור – הם, ובכן, קשקושים.
נמשיך הלאה, אל "עשרת הדיברות" של עבירת השוחד.
בין השאר, עמית שב ומזכיר שאין צורך להוכיח תמורה, כלומר שכדי להרשיע בלקיחת שוחד – אין חובה להוכיח שהמשוחד החזיר למשחד טובת הנאה. גם אפשר להרשיע בלקיחת שוחד ב-"מניע מעורב", כלומר גם כאשר רק חלק מטובת ההנאה הוא פסול, וחלקו האחר כשר.
אשר למתת, עמית מזכיר: *הכל* יכול להיות מתת. גם טובת הנאה שנועדה "לשמש מטרה ציבורית ראויה", ושאפילו לא מגיע לכיסו של עובד הציבור, ואפילו תרומה ל-"עמותה שכל פעולה עובדת קודש לצרכי הציבור" – גם זה יכול להיות מתת שיספיק להרשעה בשוחד.
בהמשך נראה, שעמית מתייחס גם לסיקור תקשורתי.
עמית גם מזכיר לקוראים שאין צורך להוכיח שהמתת ניתנה כדי לגרום למקבל השוחד, לבצע פעולה מסוימת: "די באפשרות סבירה כי בעתיד יצטלבו דרכיהם של [המשחד והמשוחד], שמא יזקק הנותן לחסדיו של עובד הציבור".
גם אין צורך להוכיח שעובד הציבור עצמו היה מוסמך לבצע את הפעולה שהמשחד רצה שיבצע.
לפי עמית, די בכך שלעובד הציבור, המשוחד, יש יכולת השפעה שנובעת מתפקידו, או יכולת לנצל קשרים שיצר במסגרת תפקידו הציבורי, או אפשרות להשפיע בשל תפקידו או כהונתו.
בהתאם, אין כל ממש בטענה לפיה פעולה מסוימת כלל לא היתה בסמכותו הישירה של עובד הציבור במועד שבו ניתנה לו טובת ההנאה.
ואם לא די בכך אלה, עמית מדגיש שבגלל הקושי להוכיח את עבירת השוחד, שנעשית במחשכים ושלכל הצדדים לה יש אינטרס להסתירה – נקבעו חזקות, כלומר הנחות, שמאפשרות קביעת עובדות.
לדוגמה, יש קושי מובנה להוכיח שעובד הציבור היה מודע לכך שהוא מקבל טובת הנאה מסוימת *בגלל* הרצון לשחד אותו.
לכן, הפסיקה קבעה הנחות: אם, בנסיבות המתאימות, התביעה מוכיחה שעובד ציבור קיבל טובת הנאה מסוימת – *חזקה* שמדובר במתת שוחדי, ושעובד הציבור היה מודע לכך שמדובר בעסקת שוחד. כך מלמדים אותנו ניסיון החיים והשכל הישר.
במצב דברים כזה, הנטל להוכיח – עובר מהתביעה אל עובד הציבור עצמו.
כלומר, המחוקק וביהמ"ש העליון "ציידו" את בתי המשפט שדנים באישומים בשוחד בכלים משפטיים מרחיקי לכת, שלא מוצאים כמעט באף עבירה אחרת.
הרציונל לכך הוא, כאמור, הרצון להילחם בשחיתות, ש-"גובה מחירים כבדים מהסביבה ומהחברה, ובראשם פגיעה בשלטון החוק ובפעילותו התקינה של המנהל הציבורי".
וכיצד העקרונות הנ"ל יושמו בעניינה של קירשנבאום?
קירשנבאום קיבלה את ה-"נתח" שלה "בדרכים יצירתיות ומגוונות, וכאן באו לידי ביטוי פניו המגוונים של יסוד ה-'מתת' בעבירת השוחד".
כך, לדוגמה, חלק מ-״ההנאה״ הגיע לידי מקורביה או משפחתה של קירשנבאום, וחלק נועד לקידום מטרות חיוביות.
אבל, בכל אלה אין כדי למנוע הרשעה בשוחד. לדוגמה, עמית הזכיר שב-"פרשת הולילנד" הורשע לופוליאנסקי בשוחד בדרך של תרומה ל-"יד שרה" 👇.
בהקשר אקטואלי, מעניינת במיוחד ההתייחסות של עמית לאישום שכונה "פרשת איילים" – שבו טובת ההנאה שקיבלה קירשנבאום היתה, בסופו של דבר, יחסי ציבור עצמיים.
לפי עמית, קירשנבאום ייחסה חשיבות לאופן סיקורה באתר אינטרנט בשם "יזרוס" – אתר חדשות ישראלי בשפה הרוסית, הנחשב כמשפיע על דעת הקהל.
"מכאן", קובע עמית, "מובנת החשיבות שייחסה קירשנבאום לאתר והסיבה בשלה חפצה להיטיב עמו". כלומר, המתת "האמיתי" שקירשנבאום קיבלה בפרשה היה אופן סיקורה.
ואז קובע עמית: "לנבחר ציבור יש אינטרס מובהק בסיקור תקשורתי של פעילותו, על אחת כמה וכמה סיקור תקשורתי אוהד, ולפנינו דוגמה נוספת לפניה המגוונות של טובת ההנאה".
בעברית שימושית, עמית – והפעם מדובר בביהמ"ש העליון – קובע *שאין שום בעיה משפטית עם מתת בדרך של סיקור תקשורתי*. להיפך.
השופט הבא, שטיין, כתב שהוא מסכים עם האמור בפסק הדין של עמית. השופטת השלישית, ברון, לא ציינה זאת במפורש – אבל נראה שגם היא הסכימה עם הדברים.
וכך, אגב ההכרעה בעונשה של קירשנבאום, זכינו להתייחסות מעמיקה של הרכב שופטי ביהמ"ש העליון ליסודותיה המשפטיים של עבירת השוחד ולרוחב היקפה.
כיום, כל התרחשות משפטית מנותבת ל-"תרגום" על מצבו המשפטי של נתניהו.
אז האם פסק הדין בעניין קירשנבאום משפיע באופן ממשי על סיכויי הרשעתו ב-"תיק 4000", שהוא התיק היחיד שבו הוא מואשם בלקיחת שוחד?
לדעתי, התשובה היא *שלילית* בעיקרה. אין בפסק הדין של עמית שום חידוש משמעותי.
בכל הנוגע ביסודות עבירת השוחד, או באישרור ההלכתי של החזקות העובדתיות שהוזכרו – כל אלה באו לידי ביטוי אך לאחרונה, ולא באמרת אגב, ב-״פרשת שמעוני״ 👇.
ואשר ל-״קושי״ לראות בהטיית סיקור תקשורתי כמתת, הרי שספק האם קושי זה היה אי פעם ממשי, בהתחשב בהלכות העבר של ביהמ״ש העליון.
מי שקרא את השרשור, ומצא את עצמו מופתע מהאופן הסופר-רחב שבו הוגדרה עבירת השוחד בחוק, או מהפרשנות המאוד "מתירנית" שבה היא פורשה בפסיקה – פשוט נפל לספינים של סוכני מיתוס "התיקים התפורים".
עיניכם הרואות, שאין שום דופי משפטי בתזה שבבסיס "תיק 4000". להיפך. וכך גם היה תמיד.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/9SfzUcVxMT