"ריקוד הדגלים", או "מצעד הדגלים", שנמצא לאחרונה בכותרות – הוא לא רק סוגיה ציבורית, אלא גם משפטית, והנושא העסיק את בג"ץ מספר פעמים.
אז למען העשרת השיח, הנה סקירה של פסקי הדין של בג"ץ בנושא, שאולי ילמדו אתכם כמה דברים שלא ידעתם על "ריקוד הדגלים".
למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה שהנושא הגיע להכרעה בבג"ץ היתה בשנת 2008, אז העותרת היתה עמותת "עם כלביא", שמארגנת את המצעד באופן מסורתי. באותה שנה, המשטרה לא אישרה קטע במסלול הצעדה, וגם אסרה על עצרת סיום מופרדת בין נשים וגברים.
את פסק הדין של דעת הרוב כתב רובינשטיין, בהסכמת מלצר.
מפסק הדין עולה כי המשטרה הקצתה לאבטחת האירוע לא פחות מ-1,310 שוטרים, אך דרשה מהעותרת לגייס גם סדרנים מקצועיים מטעמה.
במהלך הדיון, עמותת עם כלביא *ויתרה* על העתירה בנוגע למסלול הצעדה, ולכן הדיון התמקד בעיקר בסידורי האבטחה. רובינשטיין קבע כי האחריות על האבטחה מוטלת על המשטרה.
זאת, לדבריו, משום שמדובר באירוע שהוא בעל *אופי ציבורי-פוליטי*, גם אם הוא כולל שירה וריקודים.
בצד זאת, רובינשטיין כן חייב את העמותה בהוספת מאבטחים, אך בעניין זה בעצם קבע פשרה בין המשטרה לבין העמותה.
לעומת רובינשטיין ומלצר, גרוניס היה בדעת מיעוט מעניינת (וכהרגלו שמרנית).
לפי גרוניס, בהינתן שהמשטרה הקצתה לאבטחת האירוע למעלה מ-1,300 שוטרים (ובסך הכל הוקצו לאותו יום למעלה מ-2,700 שוטרים) – יש לקבל את הגבלות המשטרה.
גרוניס סיים באמירה: "תמה אני האם על המשטרה להסיט כוחות מאירועים אחרים לזה שעורכת העותרת, מכיוון שהעותרת היא זו שפנתה לבית משפט זה".
בין לבין, היתה גם עתירה בשנת 2011, שנועדה להתמודד עם תקופת ההרצה של "הרכבת הקלה", אבל היא פחות מעניינת. העתירות בנושא המצעד התחדשו בשנת 2015, אך הפעם הן נשאו גוון אחר – מי שעתרה נגד קיום המצעד היתה עמותת עיר עמים, בעיקר נוכח הכוונה לצעוד ברובע המוסלמי (נשמע לכם מוכר?).
העתירה הראשונה בשרשרת הוגשה בשנת 2015. העותרת טענה שניסיון השנים הקודמות מלמד על גילויי אלימות כלפי תושבי הרובע המוסלמי, שנאלצים לסגור את עסקיהם בזמן המצעד.
רובינשטיין דחה את העתירה, אך עשה זאת "לא בלב קל", בעיקר נוכח היעדר נתונים לגבי אכיפה נגד מפרי הסדר בשנים הקודמות.
רובינשטיין הוסיף כי הוא מודע לעומס המוטל על המשטרה, אך קרא לה לאכוף ללא פשרות את הסדר במהלך המצעד, הן בנוגע לאלימות פיזית, והן בנוגע לאלימות מילולית וגזענית, וקבע כי קריאת "מוות לערבים" היא בגדר "חציה ברורה של הקו האדום הפלילי".
עמית וברון הצטרפו לרובינשטיין, והעתירה נדחתה.
חלפה שנה.
והפעם, ואולי גם זה ישמע לכם מוכר, הצטלבו המועדים של מצעד הדגלים ושל חודש הרמדאן. ושוב עתרה "עיר עמים" נגד מעבר המצעד ברובע המוסלמי.
שוב רובינשטיין כתב את פסק הדין (בהסכמת מלצר ודנציגר), והפיתרון שנמצא הפעם הוא חלוקת הזמנים בין הצועדים לבין המתפללים המוסלמים.
חלפה עוד שנה, והוגשה עוד עתירה, הפעם נוכח כוונה לכאורה להרחיב את היקף הצעדה בשטחי הרובע המוסלמי. שהם (בהסכמת פוגלמן ומזוז) דחה את העתירה, הן מחמת שיהוי, והן משום שמצא כי המשטרה דאגה לאבטח את הצעדה באופן מוגבר, התחייבה לאכיפה, וכי המגבלות על תושבי הרובע יהיו מצומצמות וקצרות.
העתירה האחרונה הוגשה ב-2019, והפעם הכריע בה סולברג (לצד וילנר וגרוסקופף). ושוב, לא תאמינו, הצטלבו יום ירושלים וחודש הרמדאן, ושוב נטען כי יש למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי.
את פסק הדין פותח סולברג דווקא בנושא זכות העמידה, כלומר האם ל-"עיר עמים" יש בכלל זכות לטעון נגד המצעד.
סולברג הזכיר כי בג"ץ אומנם הכיר בזכותם של "עותרים ציבוריים" לעתור – אבל זאת רק כאשר אין עותר שנפגע במישרין, שיכול לעתור בעצמו.
ובכל הקשור במצעד, יש כמובן הרבה נפגעים ישירים לכאורה, הלא הם תושבי הרובע המוסלמי, אך אף אחד מהתושבים לא הגיש עתירה בעצמו, וגם לא הצטרף לעתירה.
לגוף העניין, סולברג ציין את היערכותה הכללית של המשטרה, לרבות בנוגע לאכיפת הסדר, ומצא כי הסידורים שנקבעו מאזנים באופן ראוי בין חופש הביטוי של הצועדים, לבין האינטרסים הציבוריים של תושבי העיר העתיקה.
לכן, העתירה נדחתה, והפעם תוך חיוב בהוצאות. ומאז, כאמור, לא הוגשו עתירות בנושא.
נסכם:
מפסקי הדין השונים עולה כי סוגיה מעבר "מצעד הדגלים" ברובע המוסלמי עוררה מתיחות, וגם גילויי אלימות וגזענות – אך בכל המקרים בג"ץ לא מנע את המעבר, והסתפק בהתחייבות המשטרה לאכוף את הסדר, ולקבוע איזונים בין האינטרסים השונים. כאמור, בג"ץ ראה במצעד כאירוע בעל אופי ציבורי-פוליטי.
כידוע, השנה "מצעד הדגלים" פוזר בזמן אמת, נוכח הירי לעבר ירושלים, שסימל את פתיחת מבצע "שומר החומות", ויש כוונה לקיים מצעד דומה ביום חמישי.
ניתן להעריך, בזהירות המתבקשת, שלא משנה מה תהיה הכרעת המשטרה או הדרג המדיני – השנה הנושא ישוב ויגיע לפיתחו של בג"ץ, שיאלץ להכריע בסוגיה.