אירועי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף – עדיין במרכז השיח הציבורי, ומושמעות לגביהם דעות לכאן ולכאן.
במחלוקת המהותית לגבי האירועים, יש לי מעט מאוד מה לתרום. יחד עם זאת, מעניין לראות כיצד הפן המשפטי (והאיזוטרי יחסית) של האירועים – הפך לקרדום פוליטי.
למה הכוונה?
כמו שכולכם יודעים, ביום כיפור האחרון התפתחה מהומה סביב רצון לקיים תפילה בכיכר דיזנגוף, כלומר במקום שהוא בגדר שטח ציבורי (להבדיל מבית כנסת).
החשוב לענייננו הוא שעיריית תל אביב, אשר *התירה* את התפילה – התנתה זאת, בין השאר, בכך שלא תהיה הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים.
נגד התנאי הזה הוגשה עתירה לביהמ״ש המחוזי, על ידי עמותה מסוימת (לא ״ראש יהודי״) ועל ידי שלושה אזרחים שהתכוונו להשתתף בתפילה. ביהמ"ש המחוזי (השופטת עובדיה) דחה את העתירה, והותיר את התנאי שבמחלוקת על כנו. על פסק הדין הוגש ערעור – שנדחה בביהמ"ש העליון (עמית בהסכמת אלרון וכבוב).
כבר בנקודה זו, די ברור שמי שקבעה את התנאי אשר אוסר על הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים – היא עיריית תל אביב. בתי המשפט פשוט לא התערבו בהחלטה הזו. יחד עם זאת, ומאחר שאנו חיים בתקופה מופלאה שבה ה-"רפורמה" מרחפת בחלל האוויר – יש מי שלא נתנו לעובדות לבלבל אותם, ומיהרו לקפוץ על המציאה.
נתחיל ב-"סתם" שקרים.
קחו למשל טור שפירסם יהודה יפרח ב-"מקור ראשון", הנושא את הכותרת המפוצצת "השופטים פסקו: היהדות לא לגיטימית". אין טעם להרחיב את הדיבור על כך שזו כותרת מופרכת לחלוטין, ושאף אחד מהשופטים לא פסק שום דבר כזה. אבל מן הסתם יפרח לא בחר את הכותרת המטופשת הזו.
הטור של יהודה יפרח – https://www.makorrishon.co.il/opinion/673813
בגוף הטקסט, יפרח טען שהשופטים היו צריכים "לגלגל את העירייה מכל המדרגות" (כאילו העירייה היא זו שעתרה), אבל לא עשו זאת משום ש-"החליטו לערוך השוואה לחוק אחר, תחזיקו חזק: חוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים". לקורא הטור נדמה כאילו החוק הזה הוא שעמד בבסיס פסקי הדין בפרשה. ולא היא.
העובדות, מה לעשות, שונות.
בפסק הדין של ביהמ"ש העליון אין אפילו זכר לחוק הזה. כלום. די בכך כדי להבהיר כמה הזויה הטענה של יפרח, כאילו החוק הזה הוא ששימש את בתי המשפט בהנמקתם דחיית העתירה.
בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי יש איזכור לחוק, אבל ממש לא כהנמקה – לא מרכזית ולא אגבית.
החוק הזה נזכר בשני ציטוטים של פסיקת עבר של ביהמ"ש העליון (גרוסקופף ואלרון), שהשופטת עובדיה הפנתה אליהם. גם בהם, האיזכור היה אגבי, משום שהחוק המדובר נועד להחיל נורמות מסוימות על גופים *פרטיים*, בעוד גופים ציבוריים – כמו עיריית תל אביב – ממילא כפופים לעיקרון איסור האפליה.
בקיצור, הטענה של יפרח כאילו פסקי הדין הסתמכו על חוק איסור הפליה בשירותים ובמוצרים – היא פשוט שקר.
נמשיך.
יפרח טוען – ומדייק – שאחד הטעמים העיקריים שבגינם נדחה הערעור לביהמ"ש העליון היה השיהוי בהגשת העתירה. לפי לוח הזמנים שפורט בפסק הדין, העותרים פשוט "התעוררו" מאוחר מידי.
אבל יפרח טוען טענה מדהימה: השיהוי שבגינו העתירה נדחתה לא היה שיהוי מטעם העותרים, אלא "תשובה שומטת לסת". לפי יפרח, "ארגון 'ישראל חופשית' רצה להצטרף כידיד בית המשפט, ובשל לחץ הזמן נמנע ממנו לעשות כן. קראתם נכון: בית המשפט דואג ל-'זכויותיו' של גוף אנטי-דתי שכלל לא קשור לאירוע".
נניח רגע לעובדה שהקשר של העותרים לאירוע לא היה שונה מהקשר של ארגון "ישראל חופשית".
מי שקורא את הקטע הרלבנטי בפסק הדין של השופט עמית רואה *בעליל* שהשיהוי שעליו הצביע נעוץ בכך שאף על פי שהתנאי האוסר על הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים נקבע לפני זמן רב – העתירה הוגשה "ברגע האחרון".
בסוף דבריו, עמית ציין, בהערת אגב, שמסיבה זו – כלומר מאחר שהעתירה הוגשה ברגע האחרון – גם הוחלט שלא לצרף את ארגון "ישראל חופשית" כידיד בית המשפט.
אבל מה עשה יפרח?
לקח את הערת האגב הזו, נתן לה פרשנות מופרכת לחלוטין (ושקרית), והפך אותה לסיבה שבעטייה נקבע שהעתירה לוקה בשיהוי.
אפשר להמשיך ולחפור בטור של יפרח, אבל נדמה לי שהנקודה מוצתה.
נעבור לטור אחר, שפורסם באותו גיליון של מקור ראשון, מאת שלמה פיוטרקובסקי. גם הפעם, לטור נלוותה כותרת מפוצצת – "השלב הבא: איסור הפרדה מגדרית בבתי הכנסת", וגם הפעם ברור שמדובר בקשקוש, ושאפשר לזלזל בפחדים של פיוטרקובסקי.
הטור של שלמה פיוטרקובסקי – https://www.makorrishon.co.il/opinion/673647
קריאת הטור היא ממש מדהימה.
פיוטרקובסקי, שהוא הרבה דברים – אבל בור הוא ממש לא, התייחס בהרחבה לפסיקה הידועה מארה"ב בנוגע למדיניות של "נפרדים אך שווים", אשר בשנת 1954 נקבעה שהיא בבחינת אפליה גזעית אסורה.
אבל לפי פיוטרקובסקי, צריך "לתהות" האם באמת הפרדה היא בגדר אפליה.
כלומר, מה שהוא בגדר מושכלות יסוד ערכיות בעולם המודרני, ופסק דין שאין פרח משפט בעולם הנאור שלא למד אותו – פתאום מוטל בספק. אולי כדאי שנחזור מאה שנים לאחור, ודווקא נחקה את ארצות הברית שהפרידה בין בני אדם לפי גזע – פשוט אנחנו נעשה את זה לפי מגדר.
לדעתי, תצלינה שתי אוזנינו.
לפיוטרקוסקי יש דוגמה כיצד האיסור על הפרדה יצר אבסורד:
"למשל, בהופעתו של הזמר מוטי שטיינמץ בעפולה, שם קבע בית המשפט העליון איסור מוחלט על קיומה של הפרדה מגדרית גם באירוע שמיועד לקהל מסוים ואיננו גוזל באופן קבוע משאבים מכלל הציבור".
הצרה היא, שקביעה כזו פשוט לא היתה ולא נבראה.
אז מה העובדות האמיתיות?
למי שלא זוכר, אי שם באוגוסט 2019 סערה הארץ סביב הופעה של הזמר מוטי שטיינמץ בעפולה, אשר תוכננה להתקיים בהפרדה מגדרית. נגד החלטת עיריית עפולה הוגשה עתירה לביהמ"ש המחוזי. בעקבות דין ודברים, עיריית עפולה החליטה לחזור בה מכוונתה לקיים את האירוע בהפרדה.
נוכח שינוי עמדתה של העירייה, העתירה התקבלה *בהסכמה*, וניתן פסק דין בהתאם לכך.
בעקבות הסערה הציבורית שפרצה, עיריית עפולה שוב חזרה בה, וביקשה בכל זאת לקיים את האירוע בהפרדה.
הוגשה עתירה נוספת לביהמ"ש המחוזי – שהלכה למעשה התעלם מפסק הדין הראשון, ואיפשר לעירייה לקבל החלטה חדשה.
על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.
הערעור התקבל, אך מבלי שהשופטים קבעו שום דבר לעניין ההפרדה. הם ציינו מפורשות שאינם נדרשים לגוף המחלוקת, ואינם מביעים לגביה כל עמדה.
הטעם לקבלת הערעור היה שביהמ"ש המחוזי שגה כשהתעלם מפסק הדין הראשון, ושימש כמעין ערכאת ערעור על עצמו.
אז מה נשאר מהטענה של פיוטרקוסקי כאילו "בית המשפט העליון אסר איסור מוחלט על קיומה של הפרדה מגדרית" בהופעה המדוברת של שטיינמץ?
אם תשאלו לדעתי, נותר ממנה כלום ושום דבר, והיא פשוט שקר גמור.
כעת, ברשותכם נניח לשקרים "הקטנים" – ונעבור להתבונן על האירוע בכללותו ממעוף הציפור.
הזווית המשפטית של אירועי יום כיפור מציגה תמונה מורכבת, משום שמי שקיבלה את ההחלטה לאסור על הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים היתה, כאמור, העירייה – ולא בתי המשפט.
לכן, מי שנמצא בצד של מתנגדי "הרפורמה", לא יכול לטעון שאם התרחשה הפרדה מגדרית – אז הופרה פסיקת בתי המשפט. זו טענה שגויה.
לעומת זאת, מי שתומך ב-"רפורמה" – לא יכול לתקוף את בתי המשפט, כאילו הם אחראים לאיסור על הפרדה מגדרית. שוב, כי ההחלטה לא היתה שלהם.
מה שבטח אי אפשר לעשות, זה לטעון גם וגם: למשל, גם לטעון שהצבת אמצעי הפרדה (ככל שהוצבו) לא הפרה שום פסיקה, וגם להטיל את האחריות להפרדה על בתי המשפט.
עיניכם הרואות, שהעובדה הזו לא ממש הטרידה את מי שמחפש סיבות לתקוף את בתי המשפט.
הגדיל ועשה מיודענו קלמן, שמצד אחד הדגיש שלא מדובר בפסיקה אופרטיבית של בית המשפט – אבל מיד עבר למתקפה על אותו בית משפט ממש.
קלמן גם ציין שבהרכב ישבו אלרון וכבוב, אבל כל הביקורת שלו היא על עמית.
אבל יש עוד משהו חשוב:
קלמן, יפרח ופיוטרקוסקי נמצאים שלושתם, לצד רבים אחרים, במחנה שדוגל כביכול ב-"שמרנות", ושכבר שנים מטרטר לנו על חשיבות ה-"משילות", על כך שבתי המשפט צריכים להימנע מלהתערב בהחלטות של נבחרי ציבור, ושאם לציבור יש ביקורת על ההחלטה – הוא יביע את דעתו בקלפי.
ופתאום, מהפך:
החלטות קצרות יחסית של בתי המשפט, *שלא התערבו* בהחלטת עיריית תל אביב – זוכות פתאום למבול של ביקורת. במקום להריע לכך שנשמרת "המשילות", דווקא במקרה הזה החליטו "השמרנים" לתקוף את בית המשפט שנקט בקו שמרני.
האם זו בעצם לא "שמרנות", אלא סתם אג'נדה פוליטית?
שבוע טוב.
קישור לפסק הדין המלא בעתירה לבית המשפט המחוזי: https://t.co/MwATuRei8C
קישור לפסק הדין המלא בערעור לבית המשפט העליון: https://t.co/huce6eAyB6