איך מעבירים את הזמן עד יום שבת, והשחרור המיוחל הבא? כמובן, באמצעות אסקפיזם בדמות קריאת שרשור משפטי.
והפעם בתוכנית: פסק דין עקרוני שפירסם בית המשפט העליון לפני כשבועיים, שבמרכזו דיון במה שמכונה "תביעות השתקה".
בואו ננסה להבין על מדובר, ומה נקבע.
סיפור המסגרת העובדתי איננו חשוב במיוחד, אבל בתמצית נאמר שהוא סובב סביב המחלוקת בנוגע לנחל "האסי", אשר עובר בשטח קיבוץ ניר דוד.
על רקע המחלוקת הזו, נפתחה קבוצת פייסבוק, שאדם בשם נתנאל וקנין הוא מנהלה. באותה קבוצה, כך לטענת הקיבוץ, פורסמו פירסומים המהווים לשון הרע כלפי הקיבוץ.
לימים, הקיבוץ הגיש תביעה לבית משפט השלום נגד וקנין בגין 77 פירסומים דיבתיים.
בתגובה לתביעה, וקנין הגיש לבית משפט השלום בקשה לסלק את התביעה על הסף, בשל היותה "תביעת השתקה". בית משפט השלום דחה את הבקשה, ווקנין הגיש על כך בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – שנדחתה אף היא.
וקנין לא אמר נואש, ופנה לבית המשפט העליון – שהחליט לדון בבקשה, ולקבוע הלכה עקרונית לגבי "תביעות השתקה" ולאופן הטיפול בהן על ידי בתי המשפט.
את פסק הדין המרכזי כתב סולברג, והוא פתח בהצגת התופעה:
דפוס פעולה שבו גורמים "חזקים" מגישים תביעה שמטרתה היא השתקת שיח ציבורי וביקורת.
תביעת השתקה משיגה את מטרותיה ללא קשר לתוצאות ההליך, כלומר לשאלה האם בסופו של דבר התביעה תתקבל או תידחה.
עצם הגשת התביעה – כאמור, בדרך כלל על ידי גורם "חזק" – גורמת לנתבע לבזבז משאבים, והדבר גורם לאפקט מצנן ולהרתעתם של רבים מהשמעת ביקורת על "שחקנים חזקים" – מחשש לתביעה שכזו.
"תופעות הלוואי" הציבוריות השליליות של תביעות השתקה הן בעיקר צמצום חופש הביטוי, וכן בזבוז של משאבים שיפוטיים ניכרים לבירור תביעות שאין בהן ממש, ושתכליתן להשתיק – ולא לפצות בגין נזק שנגרם בפועל.
בקיצור, מדובר בתופעה שכדאי לצמצם ולמגר אותה. אבל, איך נדע מתי מדובר בתביעת השתקה?
במילים אחרות, איך נדע מתי מדובר בתביעת השתקה שאותה נרצה למנוע, ומתי בתביעת "אמיתית" שבסופה יתכן שהתובע יקבל פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב?
לשמחתנו, סולברג נתן סימנים בתביעות ההשתקה, וציין ששה פרמטרים. כמובן, שככל שיותר פרמטרים מתקיימים – כך מתחזקת המסקנה שמדובר בתביעת השתקה.
הפרמטר הראשון הוא פערי כוחות בין התובע לבין הנתבע, כלומר לפי סולברג מאפיין בולט של תביעות השתקה הוא שהן מוגשות, בדרך כלל, על ידי צד בעל משאבים כספיים ונגישות לשירותים משפטיים, ואילו הנתבע הוא תאגיד קטן או אדם פרטי. במצב שכזה, ההשפעות של עצם ניהול ההליך שונות מאוד בין הצדדים.
הפרמטר השני הוא עוצמת עילת התביעה, כלומר האם – על פני הדברים – מדובר בדיבה בוטה ומובהקת, או בפירסומים שהם גבוליים.
מאחר שהתכלית המרכזית של תביעת השתקה מוגשמת כזכור מעצם הגשתה – ככל שעוצמת לשון הרע בפירסומים המיוחסים לנתבע נמוכה יותר, כך גובר הרושם שמדובר בתביעה שכזו.
הפרמטר השלישי הוא גובה הפיצויים, כלומר שתביעות השתקה מתאפיינות בדרישת פיצוי חסר פרופורציה לנזק הנטען שנגרם לתובע. פיצויים "אסטרונומיים" שכאלה, קבע סולברג, מעלים חשש שתכליתם היא להלך אימים על הנתבעים.
וכעת, שימו לב לשני פרמטרים שיעניינו במיוחד את משתמשי הרשתות החברתיות.
הפרמטר הרביעי הוא בחירת סלקטיבית של נתבעים, כלומר מצב שבו התובע בוחר להגיש תביעה רק נגד חלק מהמפרסמים. מצב שכזה אופייני בעיקר לפירסום ברשתות החברתיות, שאותם הגולשים משתפים – אבל רק חלק מהמשתפים נתבע.
ככל שאין הסבר משכנע לתביעה סלקטיבית שכזו, מתגבר החשש שמדובר בתביעת השתקה.
הפרמטר החמישי מביא בחשבון את נושא הדיון שבמסגרתו פורסמה כביכול לשון הרע. המשמעות היא, שככל שהרקע לדיון היה נושא שמעורר עניין ציבורי (למשל, דיון שהחל בויכוח פוליטי) – אז ניסיון "לדוג" כמה אמרות מתוכו מרמז שמדובר בתביעת השתקה.
יתכן, שסולברג התכוון גם לפלטפורמה שבה נאמרו הדברים.
הפרמטר השישי והאחרון, שהוא גם כללי יותר, הוא "מכלול התנהגות התובע".
כלומר, אם מדובר בתובע שמרבה בהגשת תביעות או שליחת מכתבי התראה, בתובע שמנהל מספר הליכים מקבילים שלא לצורך, או בהתנהלות דיונית שנראית כניסיון להקשות על הנתבע – מדובר באינדיקציה לכך שמדובר בתביעת השתקה.
ועד כאן ששת הפרמטרים. מכאן, עבר סולברג לדון בשאלה כיצד על בית המשפט לטפל בתביעה שהנתבע בה טוען שהיא בגדר תביעת השתקה לפי הפרמטרים הנ"ל.
נשנה את הסדר שבו הדברים נקבעו בפסק הדין, ונציין שבית המשפט צריך תחילה לקבוע אחת משלוש אפשרויות – שתי אפשרויות "קיצון", ואפשרות ביניים אחת.
שתי אפשרויות הקיצון הן שבית המשפט מגיע למסקנה – עוד טרם בירור התביעה לגופה – שמדובר בתביעת השתקה מובהקת, או לחילופין שמדובר בתביעה שבאופן ברור אינה תביעת השתקה.
אפשרות הביניים היא שקיימות אינדיקציות מסוימות לכך שמדובר בתביעת השתקה, אך ההכרעה בכך תיעשה רק בהמשך ההליך.
אם בית המשפט משתכנע, כבר בתחילת ההליך, שבבירור מדובר בתביעת השתקה – הסעד המרכזי שעליו לתת לנתבע הוא סילוק של התביעה על הסף, כלומר עליו למחוק את התביעה לפני שהיא החלה להתברר (ובמקרים קיצוניים, אפשר גם לדחות את התביעה על הסף, ובשרשור הזה לא נדקדק בהבדל בין דחייה לבין מחיקה).
אבל מה עושים במקרה הביניים, כלומר כאשר בית המשפט לא משתכנע כבר בהתחלה שמדובר בתביעת השתקה, ומגיע למסקנה שכזו רק לאחר בירור התביעה?
במקרה כזה, קבע סולברג, הסעד המתאים הוא הטלת הוצאות משפט בשיעור גבוה במיוחד, עד כדי גובה הסכום שהתובע ביקש כפיצויים. הרציונל הוא, כמובן, תמריצים.
לפי סולברג, הדרך להיאבק בתופעה של תביעות השתקה, לצד האפשרות לסלקן על הסף, היא להרתיע את התובע מפני הגשתן, באמצעות "מקל" של הוצאות משפט גבוהות, שיהפכו את הגשת התביעה לבלתי כדאית עבורו.
במקביל, ההוצאות יתמרצו את הנתבע לא למהר להתפשר, ביודעו שהוא עשוי לזכות ב-"גזר" משמעותי.
ועד כאן, בגדול, הקביעות החשובות בפסק הדין של סולברג לגבי איך מסווגים תביעה כתביעת השתקה, וכיצד על בית המשפט לנהוג בתביעות שכאלה. לגופו של עניין, סולברג קבע שאין הצדקה לסווג כבר עתה את התביעה של הקיבוץ כתביעת השתקה, ולכן אין לסלקה על הסף.
שטיין הסכים, והשופט השלישי היה עמית.
עמית לא הסכים לכל המתווה שקבע סולברג, ובראש ובראשונה קבע שהתביעה שהגיש הקיבוץ היא באופן מובהק לא תביעת השתקה – ולכן גם אינה המקרה המתאים לפתח את ההלכה בנושא.
לגופם של דברים, עמית הסכים שבתביעות השתקה ראוי לפסוק הוצאות גבוהות – אך הסתייג מפסיקת הוצאות בגובה הפיצוי שנתבע.
בנוסף, עמית – אולי השופט שהכי "חי בתוך עמו" מבין שופטי בית המשפט העליון – ציין שלדעתו תביעות השתקה הן בעצם הבעיה של אתמול, והבעיה הבוערת ביותר כיום היא המענה המשפטי לתיאוריות קונספירציה, שהפצתן גורמת לנזקים חברתיים שאינם פחותים מאלה שנגרמים בשל תביעות השתקה, ואף חמורים יותר.
ועמית הוסיף:
תיאוריות קונספירציה מהוות "סכנה לדמוקרטיה, בשל הפגיעה ביכולת של חלקים מהציבור להבחין בין אמת לשקר. כאשר חלק מהציבור מאמין בקונספירציות שקריות, אזי תמונת המציאות של הציבור אינה אותה תמונה, וחלקים בציבור אינם חיים על אותו מישור עובדתי אלא בעולם מציאותי אחר".
עמית לא ציין, כמובן, לאילו "חלקים מהציבור" הוא מתכוון, וגם לא פירט מי המחוללים המרכזיים של התופעה ההרסנית של הפצת תיאוריות קשר, אשר "פוגעות בליבת הדמוקרטיה". עם זאת, נדמה שכולנו יכולים לנחש במי ובמה מדובר.
בשורה התחתונה, בקשת רשות הערעור נדחתה פה אחד, עם דעת רוב ודעת יחיד.
ועד כאן קביעות השופטים בפסק הדין. אבל לא נסיים בלי הערה קצרה:
כאמור, פסק הדין קבע מתווה עקרוני לגבי האופן שבו תסווג תביעה כתביעת השתקה, ואף צייד את השופטים במעין מדריך שיפוטי לגבי הדרך שבה יש לטפל בתביעה שסווגה ככזו.
אלא שלא פעם ראינו שהלכה לחוד, ומציאות בשטח לחוד.
כלומר, המבחן האמיתי של ההלכה שקבע סולברג יהיה ביישום שלה בבתי המשפט השלום והמחוזי – האם היא באמת תביא לצמצום התופעה של תביעות השתקה? האם הדיון בסיווג תביעה כתביעת השתקה ייעל את הדיון או יסרבל אותו?
על שאלות אלה, נוכל לענות רק בעתיד.
רומי, אמילי ודורון – ברוכות השבות הביתה 🇮🇱
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/v6OKvKQ2Gx
ערב טוב.