מעשה בנאשם בשם דוד שלתיאל, שנגדו הוגש במרץ השנה כתב אישום לבימ"ש השלום בבאר שבע, שבו הואשם בעבירות סמים. שלתיאל נעצר עד תום ההליכים. שלתיאל כפר במיוחס לו, וביקש שהתיק יקבע להוכחות. אלא שבית המשפט קבע שהראיות ישמעו רק החל מאוקטובר-נובמבר.
שלתיאל עתר לבג"ץ, וטען כי מצב שבו הוא עצור מאחורי סורג ובריח, ודיוני ההוכחות בענייננו יחלו להישמע רק כאשר יהיה עצור כשבעה-שמונה חודשים – הוא בלתי סביר. העתירה כמובן נדחתה על הסף, משום שבג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות כמעין אלה. עם זאת, השופטים ניצלו את ההזדמנות.
עמית ציין כי "העומס הרב מוטל על בתי המשפט הוא ידוע ומוכר", ולכך יש להוסיף את התקנים הנמוכים, כמו גם את העובדה שאפילו תקנים אלה לא מאויישים (כי קודם כל צריך "רפורמה").
מספר התיקים האזרחיים שנפתחים בישראל כפול ממדינות אירופה (בנירמול למספר תושבים), ומספר השופטים הוא כשליש בלבד.
עמית גם ציין שבית משפט השלום היה ער למצוקה של שלתיאל. מסתבר, שרק בחודשים אוקטובר-נובמבר יש מועד פנוי להוכחות, וגם הוא ב-"משמרת שנייה", כלומר לאחר קיום דיוני הוכחות שכבר קבועים לשעות הבוקר.
למותר לציין, שאותו שופט ממש יהיה בשתי המשמרות גם יחד. אבל מתישהו, צריך גם לישון.
אלרון ציין כי מצב שבו ישיבת הוכחות ראשונה תתקיים רק לאחר כשבעה חודשים – "מעוררת קשיים", וברק-ארז הוסיפה דברים דומים. וזהו סיפורו ״הקטן״ של של דוד שלתיאל, שמואשם בעבירות סמים, שתקוע במעצר עד תום ההליכים, שמחכה בייאוש לדיון בענייננו, ושעילת הסבירות היא הדבר האחרון שמעניין אותו.
