ביהמ"ש העליון פירסם אתמול פסק דין בנוגע לחיוב הרש"פ בפיצויים למשפחותיהם של נרצחים בפיגועי טרור.
מדובר בפסק דין סבוך (מאוד) מבחינה משפטית, שנקבעה בו הלכה תקדימית. לכן, כדי להבין מה נקבע, מעבר לשורה התחתונה, צריך שרשור מייגע.
נתחיל, כרגיל, בעובדות.
ענייננו בארבע תביעות שהוגשו לביהמ"ש המחוזי ע"י משפחות של נרצחים בפיגועים שהתרחשו בימי האינתיפאדה השנייה, שבוצעו ע"י החמאס. השאלה המרכזית היתה האם אפשר לחייב את הרש"פ בפיצויים בגין אחריותה לכאורה לפיגועים.
השאלה התחלקה לשניים: חלק עובדתי, וחלק משפטי.
החלק העובדתי היה בשאלה האם הרש"פ, עובדתית, היתה מעורבת בהוצאת הפיגועים אל הפועל – וביהמ"ש המחוזי קבע שהדבר לא הוכח. החלק המשפטי התמקד בתשלומים שמעבירה הרש"פ למבצעי הפיגועים שנותרו בחיים, ושמרצים מאסר בבתי הכלא הישראליים. לטענת המשפחות, מדובר ב-"אישרור" של הפיגועים.
על מהותו של אותו "אישרור" נדבר בהמשך. כרגע, די לציין שביהמ"ש המחוזי קבע שתשלומי הרש"פ למבצעי הפיגועים אינם יכולים להיחשב כאישרור, ולכן דחה את התביעה. המשפחות ערערו – והנה הגענו אל פסק הדין של ביהמ"ש העליון, ואל חוות הדעת של עמית.
תחילה, עמית הוריד את השאלה העובדתית מעל הפרק.
כלומר, בערעור הוסכם שאין דרך לקשור *עובדתית* את הרש"פ לפיגועים, והשאלה היחידה שנותרה לדיון היא השאלה המשפטית: האם הכספים שהרש"פ מעבירה למבצעי הפיגועים מהווים "אישרור" שלהם, המקימים חבות של הרש"פ בפיצויים.
וכדי להבין מה בעצם השאלה, צריך לעשות היכרות עם דיני הנזיקין.
דיני הנזיקין עוסקים בעוולות – ולא בעבירות – שאדם מבצע כלפי אדם אחר, ושיכולות להקים חבות משפטית אזרחית. כלומר, דיני הנזיקין, שפקודת הנזיקין היא החיקוק המרכזי שלהם, מגדירים מצבים שבהם אדם א' ביצע מעשה, שיגרום לו לחיוב בפיצויים כלפי אדם ב', בגין נזק שהמעשה גרם לאותו ב'.
אז את המעשה ביצע אדם א'. בענייננו, מדובר במעשה של פיגוע טרור, שהוא בוודאי עוולה שמזכה את הקורבנות בפיצויים. השאלה המרכזית היא האם יש גורמים נוספים, לצד מבצע מעשה העוולה הישיר, שיחויבו גם הם בפיצויים.
ועל כך בא לענות סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שמפרט שורה ארוכה של מעוולים נוספים 👇.
הסעיף עוסק בשותף, מסייע, משדל וכו' – וגם ב-"מאשרר". כל אלה הם "מעוולים בצוותא", ויחובו גם הם באחריות נזיקית.
העיקרון המשפטי הבסיסי במשפט המודרני הוא שכל אדם אחראי למעשיו, ורק למעשיו. לכן, עצם השתת אחריות על פלוני בגין מעשיו של אלמוני – היא בעייתית מטבעה, ולכן פורשה בצמצום.
עם זאת, הפסיקה בישראל כן הכירה בעבר באחריות של שותף, מסייע וכו' (אף אם עשתה זאת בזהירות), בעיקר משום שכל הגורמים הללו פעלו *לפני* שבוצעה העוולה. לעומת זאת, המאשרר נכנס לתמונה כאשר העוולה כבר נעשתה. הפער הזה, שאולי נראה לכם פשוט, דווקא מעורר קושי לוגי ומשפטי משמעותי.
שהרי, כיצד הגיוני לראות באדם כאחראי למעשה שכבר בוצע, מבלי שהיו לו יד או רגל בהתרחשויות?
מסיבה זו, עמית לא מצא אפילו תקדים רלבנטי אחד לענייננו, ואף קבע שככלל המשמעות של "אישרור" היא מתן תוקף לפעולה משפטית על ידי בעל סמכות לכך, כלומר אישור בדיעבד ע"י מי שהיה אמור לאשר מראש.
כלומר, לפני שעמית ניגש לבחון את סוגיית תשלומי הרש"פ לאסירים, נקודת המוצא היא שהוא לא מצא שום תקדים להיאחז בו, שבו הושתה אחריות נזיקית על "מאשרר". בנוסף, עמית אף ציין שבעבר הושמעה ביקורת אקדמית נגד חלופת המאשרר.
והנה הגענו למקרים הנוכחיים, ואל שאלת אחריות הרש"פ לפיגועי הטרור.
כאמור, בענייננו *לא* הוכח קשר עובדתי בין הרש"פ לפיגועים. השאלה היחידה הינה האם התשלום למבצעי הפיגוע עולה כדי אותו "אישרור", והופכת את הרש"פ למאשררת, ולפיכך למעוולת במשותף, יחד עם המבצעים.
על השאלה אם הרש"פ אכן משלמת לאסירים, לא היתה מחלוקת, והרש"פ טענה שמדובר בתשלום "סוציאלי".
עמית דחה את ההסבר הזה, וקבע שההסבר האמיתי הוא נרטיבי.
לפי עמית, "מדיניות התגמולים של הרש"פ מעוררת שאט נפש. הדעת אינה סובלתה. הלב מתכווץ ומתקומם כנגדה. העין חשה בעוצמה את דקירתה". במיוחד אמורים הדברים משום שככל שהמעשה שביצע האסיר חמור יותר – כך גדל התגמול הכספי שהוא מקבל.
בהתאם, עמית קבע שמתן תגמול כספי על ביצוע מעשה טרור, גם אם הוא ניתן בדיעבד – הוא מעשה חמור ופסול, ואף מהווה עבירה פלילית.
השאלה היא האם תגמול כזה יכול להוות "אישרור" במובן הנזיקי של הדברים. שהרי, אין די בעידוד או תמיכה בפעולה כדי להספיק על מנת להיחשב כבעל אחריות לעוולה.
עמית הודה, שמדובר במקרה ש-"מעורר התלבטות".
הרש"פ טענה כי מדיניות התגמולים שלה היא כללית, ולפיכך לא ניתן לראות בכך אישרור קונקרטי של פיגוע כזה או אחר. לכן, הכרה בתגמול כאישרור, משמעותו בעצם פתיחת פתח רוחבי להשתת אחריות נזיקית על הרש"פ בגין כל הפיגועים שביצעו מקבלי התגמולים.
ואף על פי כן, עמית מחליט *כן* להכיר במתן תגמול כספי כאישרור. לדבריו, עם כל הזהירות המשפטית המתבקשת, ולמרות השלכות הרוחב העצומות של ההכרה – פשוט אי אפשר להגיע למסקנה אחרת.
תשלום בגין ביצוע פיגועים ע"י גוף שלטוני מתמרץ טרור, וככזה יש לראותו כתמיכה בדיעבד, וכמאשרר מעשי טרור.
ולכן, עמית קבע שהפרקטיקה של תשלום למבצעי מעשי טרור היא כל כך חריגה – עד שהיא מצדיקה גם סעד משפטי חריג, של הכרה במי שמשלם כמאשרר של העוולה, וכאחראי בנזיקין.
השופט הבא היה מינץ, שככלל הסכים עם עמית, למעט בנוגע לשאלה האם ניתן להשית גם "פיצויים עונשיים" (שאלה שלא נעסוק בה הפעם).
השופט האחרון היה גרוסקופף, שהציג דעת מיעוט.
גרוסקופף הסכים, כמובן, שמדיניות התגמולים של הרש"פ היא "בזויה ומתועבת, הראויה לגינוי במישור המוסרי, ומצדיקה הטלת סנקציות במישור המשפטי". אבל, לשיטתו מדיניות זו אינה יכולה להיחשב כאישרור לצורך השתת אחריות לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
לפי גרוסקופף, לא בכדי עמית לא מצא אפילו תקדים בודד לרפואה, שכן כדי לראות באדם כמאשרר מבחינה נזיקית, יש להראות שהפעולה בוצעה למען המאשרר, ושבאישורו המאוחר הוא כמו נתן הרשאה מלכתחילה. המאשרר הוא בעל הסמכות לתת תוקף משפטי לפעולה שבעצם בוצעה בשמו, בדומה לאישור מעולם דיני החוזים.
לכן, התנאי-בלעדיו-אין שגרוסקופף קובע כדי להכיר באדם כמאשרר הוא שאותו אדם יהיה בעל הכוח המשפטי לבצע את הפעולה, קרי שללא האישרור – הפעולה כמו לא היתה. אבל אי אפשר להשית אחריות נזיקית "רק" בשל תמיכה מאוחרת במעשה, גם אם היא תמיכה בזויה כמו תגמול כספי לטרוריסטים.
ומה בענייננו?
המבחן שגרוסקופף מציע הוא "זיקה מהותית והדוקה בזמן אמת", כלומר שהגורם המאשרר, לצורך חיובו בנזיקין, יהיה קרוב למבצע *בזמן ביצוע העוולה*. בתרגום ממשפטית לעברית, גרוסקופף בעצם דורש שהמאשרר יהיה אדם שהמעוול "עבד בשבילו". לקיחת אחריות בדיעבד, באמצעות עידוד או תמיכה – אינה מספיקה.
ולכן, גרוסקופף דחה את הערעור – אך נותר כאמור במיעוט.
עד כאן, ממש בתמצית, פסק הדין. וכעת, כמה הערות ודברי פרשנות:
א. התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה החזרת הדיון למחוזי, כדי שידון בשיעור הפיצויים שבו יש לחייב את הרש"פ. עם זאת, ספק אם יש לכך משמעות רבה בעולם המעשי.
ב. הסיבה לכך היא חלק שלא התעכבתי עליו, והוא קביעה של עמית לפיה "אין כפל מבצעים": או קבלת פיצויים מהמדינה לפי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה, או קבלת פיצויים מהרש"פ 👇.
וניתן להניח, שמשפחות הנרצחים יעדיפו, מטעמים ברורים, את המסלול הראשון, ולו משום שהוא בטוח ופשוט בהרבה.
ג. לכן, לפסק הדין לא תהיה, כנראה, משמעות רבה במציאות. לעומת זאת, יש לו חשיבות רבה מאוד מבחינה משפטית, משום שהוא פורש – לראשונה – יריעה פרשנית רחבה לגבי האפשרות של השתת אחריות נזיקית על "מאשרר". ומאחר שמדובר בתקדים משפטי מורכב, אני גם מעריך שיהיה דיון נוסף על פסק הדין.
ד. מן הסתם, מדובר בפסק דין אקטיביסטי למדיי, שבו דעת הרוב יצרה, במידה רבה יש מאין, תקדים משפטי שמכיר בגוף כ-"מאשרר" של עוולה על דרך של תמיכה בדיעבד. אבל – כמה מפתיע ויוצא דופן – כל ה-"שמרנים" בעיניי עצמם, שביום יום מנאצים את ביהמ"ש העליון, כמובן מברכים על פסק הדין. כך יצא.
נסכם:
בפסק הדין הוכרה – לראשונה – האפשרות לראות ברש"פ כ-"מאשררת" של פיגועים שבוצעו ללא קשר עובדתי אליה, מכוח התגמול שהיא משלמת למבצעי הפיגועים. פסק הדין מהווה תקדים לשימוש בחלופת האישרור לצורך השתת אחריות נזיקית.
עם זאת, מבחינה מעשית, חשיבות פסק הדין היא כנראה מועטה.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/dilr6adnHn
ערב טוב לכולנו.