לצד פרשת נאמן (ראו כאן 👇), מרבים חסידי תיאוריית הקונספירציה אודות ״תפירת תיקים״ ו-״סיכול מינויים״ לנופף בעניינו של קהלני. אם הבנתי נכון, הטענה היא שמערכת אכיפת החוק סיכלה את מינוי קהלני לשר לביטחון פנים, משום שהיה לעומתי כלפיה.
הנה לדוגמה ״מאמרו״ של ארז תדמור שכותרתו ״היסטוריית החיסולים הפוליטיים של הפרקליטות״.
לפי תדמור, ל-״שר״ קהלני נתפר תיק, ולראיה – ששופט השלום אל-יגון קבע שהוא אפילו לא נדרש להשיב לאשמה. גם בערעור קהלני זוכה. הקורא הסביר יסיק: לשר קהלני נתפר תיק, וקביעתו של אל-יגון אושררה בערעור.
אלא שאם נבחן את העובדות, נגלה שתיאורו של תדמור את המציאות, הוא – איך נאמר – לא מדויק. וכל כך למה?
בראש ובראשונה, כי אין ולא יכול להיות ספק שהחקירה נגד קהלני, ובודאי העמדתו לדין, התרחשו… *לאחר* שסיים כהונה בת 3 שנים כשר לביטחון פנים, *ולאחר* שהקריירה הפוליטית שלו כבר הסתיימה.
לא מאמינים?
קהלני כיהן כשר בממשלת נתניהו. בבחירות שהתקיימו ב-17.5.99, מפלגתו של קהלני, ״הדרך השלישית״, לא עברה את אחוז החסימה. לעומת זאת חקירת קהלני התרחשה בשנת 2000, וכמובן שהוא הועמד לדין רק לאחריה.
איך בדיוק אפשר ״לחסל״ קריירה פוליטית של שר שממילא הסתיימה? לתדמור הפיתרונים.
ומה לגבי קביעותיו הנוקבות של השופט אל-יגון, שהחליט שקהלני לא נדרש להשיב לאשמה, ודימה את כתב האישום ל-״בלון״?
על החלטת אל-יגון אכן הוגש ערעור מטעם המדינה. מה שתדמור לא סיפר לכם הוא שהערעור התקבל פה אחד, תוך ששלושת השופטים מבקרים את אל-יגון באופן כמעט חסר תקדים. לא מאמינים?
קהלני הואשם בשני אישומים:
בראשון נטען שקהלני ניצל את מעמדו כדי לברר פרטים בנוגע להסכם עד מדינה בפרשת עופר נמרודי – שאותם העביר לנמרודי או למי מטעמו. בשני נטען שלאחר שנודע לקהלני שנפתחה נגדו חקירה, הוא תיאם גרסאות עם מקורביו, ואף אמר לאחד העדים הפוטנציאליים שלא לגלות ששוחחו.
ביחס לאישום הראשון, קבע בימ״ש המחוזי כי קהלני, לכאורה, ערך בירורים בפרשת נמרודי, תוך ניצול צינורות התקשורת שהועמדו לרשותו מתוקף תפקידו כשר לבט״פ (והמשיכו לשרת אותו לאחר סיום כהונתו), מבלי שציין כי הוא פועל עבור נמרודי. לכן, ערעור המדינה התקבל, ונקבע שעל קהלני להשיב לכך.
גם ביחס לאישום השני הפך המחוזי את החלטת אל-יגון שקהלני לא נדרש להשיב לאשמה, וקבע (בניסוח חופשי) שהנמקתו של אל-יגון מופרכת, ושהמדינה הוכיחה לכאורה את האישום נגד קהלני.
למעשה, די בקביעות אלה של המחוזי כדי להכרית לחלוטין את ״תפירת התיק״, שכן השופטים פסקו שיש בסיס לכאורי לאישומים.
שופטי המחוזי לא הסתפקו בכך, אלא נדרשו גם לביקורת שהטיח אל-יגון בתביעה. כל השלושה הסתייגו בחריפות מאותה ביקורת, והשופטת ברלינר, ראשת ההרכב, קבעה: ״שום דבר בכתב האישום איננו מצביע על כך שהגשתו נבעה משיקולים שאינם ענייניים ואינם מתייחסים בדווקנות לחומר הראיות״. תפירת תיק? בולשיט.
בעקבות קבלת הערעור, ההליך חזר לבימ״ש השלום, אל-יגון פסל את עצמו, והתיק הועבר לשופט רוזן.
יש להדגיש: גם רוזן זיכה את קהלני זיכוי מלא משני האישומים, אך גם הוא קבע שקהלני בירר גם בירר פרטים לגבי פרשת נמרודי, ושהוא אכן שוחח עם מקורביו לגבי חקירתו, לאחר שנודע לו על קיומה.
הזיכוי של רוזן את קהלני התבסס בעיקר על כך שמעשיו של קהלני בוצעו *לאחר* שסיים את תפקידו כשר לבט״פ (זוכרים את תיאוריית הקונספירציה?), ושלא הוכח שלקהלני היתה כוונה לשבש את חקירת המשטרה נגדו. אבל: רוזן לא קובע, אפילו ברמז, שום דבר שאפשר להסיק ממנו שלא היה בסיס להגשת כתב האישום.
סיכום:
הטענה שהפרקליטות ״סיכלה״ או ״חיסלה״ את כהונת קהלני כשר לבט״פ – היא, במקרה הטוב, בדיה שלא היתה ולא נבראה. הקריירה הפוליטית שלו תמה לפני חקירתו.
בנוסף, בימ״ש המחוזי קבע באופן ברור שאין בסיס לטענה כאילו כתב האישום הוגש מטעמים שאינם ענייניים.
ובצד כל זה: קהלני זוכה לחלוטין.