רובכם ודאי שמע שהיום זיכה ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטת לומפ) את השוטר שירה למוות באיאד אל-חלאק במאי 2020 בעיר העתיקה בירושלים. בואו ננסה לשים את הדעות הקדומות בצד, ולהסביר מה בעצם קרה באירוע, ומדוע הטרגדיה הנוראה הזו הסתיימה בזיכויו של הנאשם.
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 30.5.2020, בשעה 06:00 לערך, התקרב איאד לעמדת מג"ב בשער האריות, כשעל פניו מסיכה, ועל ידיו כפפות שחורות. התנהלותו של איאד, כבן 31 עם צרכים מיוחדים, עוררה את חשדם של שני שוטרים – ביבאר ועסקלה, שהיו במשמרת בעמדה סמוכה, וחשבו שמדובר במחבל חמוש באקדח.
ביבאר ועסקלה התקרבו לאיאד, וכעבור זמן קצר ביבאר הכריז ברשת הקשר שמדובר במחבל, והשניים החלו במרדף אחר איאד, שנמלט בריצה. הנאשם ומפקדו, שהיו בעמדה בשער האריות, שמעו את הקריאה בקשר, הבחינו במרדף והצטרפו אליו. השוטרים קראו לאיאד לעצור, בעברית ובערבית, אך איאד המשיך במנוסתו.
במהלך המרדף, המפקד ירה שני כדורים לעבר רגליו של איאד, שלא פגעו בו – והמרדף נמשך.
מספר שניות לאחר מכן, איאד נכנס למתחם אשפה בעל פתח אחד. עוד לפני כן, נכנסה למתחם ורדה, שהכירה את איאד, ושהו בו שני פועלים. הנאשם היה השוטר הראשון שנכנס למתחם, וביצע ירי לעבר איאד, שנפגע ממנו.
לאחר הירי הראשון, נכנסו למתחם גם ביבאר ועסקלה. עסקלה פנה לאיאד ושאל אותו "איפה האקדח?". איאד, שהיה פצוע, התרומם מעט – ואז הנאשם ביצע ירי נוסף, לעבר פלג גופו העליון של איאד – וזהו הירי שגרם למותו.
העבירה שיוחסה לנאשם היא המתה בקלות דעת, שהפעם לא נעסוק ביסודותיה המשפטיים.
במהלך ניהול המשפט, הסתבר כי מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת. כך, הצדדים הסכימו על אופן התרחשות המרדף, הירי שביצע הנאשם, ועוד. המחלוקת העיקרית היתה בעיקר טיב התנועה שעשה איאד לפני הירי השני והקטלני שביצע הנאשם, ובהתאם האם בעקבות תנועה זו הנאשם טעה וחשב שאיאד עומד לשלוף נשק.
לגבי חלקו הראשון של האירוע, שבו עורר איאד את חשד השוטרים, השופטת לומפ קבעה – גם על סמך סרטונים שתיעדו את האירוע – כי ניתן להבין מדוע התנהלותו של איאד, שהשוטרים כמובן לא ידעו שהוא בעל צרכים מיוחדים, יכולה לעורר חשד. עוד נקבע, כי תנועות ידיו עשויות היו ללמד כי הוא מחזיק דבר מה.
בנוסף, מהסרטונים עולה בבירור כי בשלב מסוים השוטרים החלה בריצה לעבר איאד, שלפו את אקדחיהם ודיווחו בקשר. מהראיות שנאספו עולה כי הדיווח בקשר היה על זיהוי "ודאי" של מחבל, שנושא אקדח. כזכור, הנאשם ומפקדו הצטרפו לאירוע בשלב הזה, ובעקבות הדיווח בקשר.
השלב הבא היה המרדף.
גם שלב זה תועד במצלמות, ואין מחלוקת ממשית לגביו:
במהלך המרדף, השוטרים צעקו לאיאד לעצור, אך הוא המשיך במנוסה. כזכור, במהלך המרדף מפקדו של הנאשם ירה פעמיים לעבר רגליו של איאד, אך הכדורים לא פגעו בו – והוא נמלט לתוך מתחם האשפה.
השניות שלאחר כניסת איאד למתחם – הם ליבת האירוע.
תחילה אדגיש, כי בניגוד לאינספור פירסומים בנושא, במהלך המשפט *לא היתה מחלוקת* שיומיים לפני האירוע – עובד ניקיון שעבד במקום ניתק את המצלמות. אחזור שוב, שה-*עובדה* שהמצלמות במתחם שבו בוצע הירי נותקו על ידי פועל – היתה *מוסכמת*. כל הטענות האחרות שנשמעו ביחס לכך – *חסרות כל שחר*.
במסגרת פרשת התביעה, העידו על ההתרחשות במתחם ששה עדים: ורדה, שכאמור הכירה את איאד ואת הרקע שלו, המפקד, השוטרים ביבאר ועסקלה, ושני פועלים פלסטיניים. העדות המשמעותית ביותר נגד הנאשם היתה של ורדה, שטענה כי לפני שנכנסה למתחם האשפה, היא נופפה בידיים וצעקה לשוטרים כי איאד הוא נכה.
אלא שטענות אלה נסתרו מהנראה במצלמות האבטחה, שכזכור תיעדו את ההתרחשות מחוץ למתחם – אך לא בתוכו. ורדה לא נראית כמי שמנופפת בידיה או צועקת לעבר השוטרים. בנוסף, ורדה טענה כי גם בתוך המתחם צעקה לשוטרים כי איאד הוא נכה – אך גרסה זו לא אושרה על ידי אף אחד מהשוטרים.
לעומת זאת, הפועלים הפלסטיניים, מוחמד ועלאא, כן העידו כי ורדה צעקה – אך הם לא אישרו שהיא צעקה שאיאד נכה. עלאא טען שורדה צעקה לשוטרים לא לירות באיאד. בחקירתה במשטרה, ורדה מסרה גרסה ממנה עולה כי הבינה שהשוטרים חשדו שאיאד הוא מחבל, וכן אישרה ששמעו קריאות "עצור" מצד השוטרים.
כלומר, הגרסה של ורדה במשטרה, סמוך לאחר האירוע, כאשר זכרונה היה טרי – היתה הרבה פחות מפלילה מאשר הגרסה שמסרה בבית המשפט. לומפ קבעה שניכר שעדותה של ורדה הושפעה מרצונה להראות לבני משפחתו של איאד, שהאשימו אותה במוות, שעשתה כל שביכולתה כדי למנוע את הירי – ולכן אינה מהימנה.
המפקד העיד כי היה משוכנע שאיאד הוא מחבל. עם זאת, הוא העיד כי לא הרגיש צורך מבצעי לירות באיאד לאחר הירי הראשון שביצע הנאשם. עסקלה העיד כי קרא לעבר איאד "איפה האקדח", אך גם הוא לא חש צורך לבצע ירי לאחר הירי הראשון. גם ביבאר מסר גרסה דומה – ולומפ קבעה שגרסתם מהימנה.
הפועלים מוחמד ועלאא העידו, כאמור, ששמעו צעקות מפי ורדה.
עלאא גם אישר שלאחר הירי הראשון איאד עשה תנועה מסוימת, ושאחד השוטרים שאל "איפה האקדח".
בשורה התחתונה, לומפ קבעה שמכלל העדויות ניתן לקבוע שאיאד עשה "תנועה קטנה ומהירה מעלה של פלג גופו העליון, והזיז את יד ימין כלפי מעלה".
בפרשת ההגנה, העיד הנאשם.
לומפ סקרה באריכות את גרסאותיו בחקירות, בשחזור ובעדות, וקבעה כי הפערים ביניהן אינם משמעותיים. לומפ גם ציינה כי מדובר באירוע המבצעי הראשון בו השתתף, וכי הירי שביצע מפקדו במרדף הבהיר לו שמדובר ב-"אירוע רציני". התיאור החשוב ביותר היה, כמובן, בתוך המתחם.
לאחר הירי הראשון, הנאשם טען כי ראה את איאד, שאותו חשב בטעות ובשל המידע שקלט לפני הכניסה למתחם האשפה כמחבל החמוש באקדח, מבצע "חצי קימה עם תנועה לכיווני" – מה שהביא אותו לבצע את הירי השני והקטלני. לומפ קבעה כי התרשמה ש-"הנאשם מתאר בכנות ובאותנטיות את אשר חווה במהלך האירוע".
ועד כאן הניתוח העובדתי:
לומפ קבעה שהראיות מלמדות שכל השוטרים חשדו – בטעות – שאיאד הוא מחבל חמוש באקדח, אשר נמלט מהם חרף קריאותיהם לעצור והירי לעברו. הירי הראשון היה ניטרול, והיה לגיטימי לגמרי. הירי השני, והקטלני, בוצע בעקבות תנועה שביצע איאד – וכאן נכנס שלב הניתוח המשפטי.
לומפ קבעה, שהנאשם, אשר היה משוכנע כי הוא ניצב בפני מחבל חמוש באקדח, חש בסכנה לנוכח התנועה שביצע איאד – וחשב שהוא עומד לשלוף לעברו נשק. לכן, הנאשם ביצע את הירי השני, לעבר פלג גופו העליון של איאד, וגרם למותו. כלומר, הנאשם ביצע את הירי הקטלני משום שחש במוחו סכנה מיידית.
המשמעות המשפטית של מצב דברים שכזה הוא "הגנה עצמית מדומה". ננסה להסביר במה מדובר.
לפי חוק העונשין, השאלה החשובה אינה מה האמת האובייקטיבית, אלא מה האמת הסובייקטיבית. זה עובד גם "לטוב", וגם "לרע". למשל, נחשוב על סיטואציה שבה המשטרה מאתרת משלוח סמים, ומחליפה אותם בקמח.
מבחינת האמת האובייקטיבית, הנאשם שקיבל את משלוח הסמים – לא ביצע עבירה. הוא בסך הכל אסף חבילת קמח. אבל, בתוך מוחו, הוא חשב שמדובר בחבילת סמים – ולכן הוא כן ביצע עבירה. באופן דומה, אם אדם סבור שהוא נמצא במצב של הגנה עצמית, אז גם אם הוא טעה מבחינה אובייקטיבית – ההגנה תעמוד לו.
וזה המצב בענייננו:
לומפ קבעה שהנאשם טעה טעות כנה לפיה איאד הוא מחבל חמוש באקדח, וחשב שהתנועה שאיאד ביצע לאחר הירי הראשון היתה תנועה שנועדה לשלוף את האקדח – ולכן בצדק חש בסכנת חיים, במיוחד לאור מכלול נסיבות האירוע. בהתאם, הוא נהנה מהגנה העצמית, והירי שביצע אינו מהווה עבירה.
לומפ הוסיפה והדגישה שהיא ערה לכך שכל שלושת השוטרים הנוספים שנכחו באירוע – *לא* חשו סכנה לאחר ירי הניטרול הראשון שביצע הנאשם, ולא חשו סכנה מהתנועה שאיאד ביצע. אבל, זה לא מספיק כדי לשלול את טענת הנאשם לפיה הוא עצמו *כן* חש סכנה כזו, ופירש את התנועה כניסיון לשליפת אקדח.
ועד כאן הסיפור הטרגי שמפורט בהכרעת הדין.
טרם חתימה, לומפ פנתה למשפחתו של איאד, והשתתפה באובדנם הנורא.
אבל, כך קבעה, "על בית המשפט לעשות את מלאכתו, גם אם היא קשה עד מאוד", והביעה תקווה כי יופקו לקחים מהאירוע, לרבות בהעלאת מודעות להתנהגותם של בעלי צרכים מיוחדים.
ערב טוב.
קישור להכרעת הדין המלאה:
https://t.co/X4VdhfmMpp