ודאי שמעתם, שהיום קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המדינה על הזיכוי החלקי ב-"פרשת בזק".
פסק הדין עמוס בפרטים, ומערב כמה מערכות דינים, וככזה – סיכום "רגיל" שלו יהיה משעמם. לכן, בואו ננסה להביט עליו ממעוף הציפור, ולהבין מה בעצם התמצית של הסיפור.
אז נתחיל, וקחו בחשבון שלא ציירתי את כל העצים ביער:
לפני שנצלול לסיפור המעשה, חשוב לזכור שהזיכוי החלקי התבסס על טענה לפיה כתב האישום לא מגלה עבירה, כלומר שגם אם כל העובדות בו יוכחו – זה לא יביא להרשעת הנאשמים.
הערעור התייחס אם כן לסוגיה הזו, *ולא עסק* בבירור האשמה בפועל.
אחרי שזכרנו את זה, נעבור לסיפור עצמו.
היה היו שתי חברות מסחריות: "בזק" ו-"יס", שעשו ביניהן עסקאות. המשותף לשתי החברות הללו, הוא שבעל השליטה בהן, כלומר האדם בשר ודם שמחזיק בכמות מניות שמאפשרת לו לשלוט בהחלטות שמתקבלות בחברות – הוא אותו אדם, מיודענו שאול אלוביץ'.
כאשר שתי חברות, שנשלטות על ידי אותו אדם, מבצעות עסקאות ביניהן – קם לתחייה יצור משפטי מוזר בשם "עסקאות בעלי עניין", שהן חשודות מטבען. כדי להבין את הבעייתיות האינהרנטית שבעסקאות כאלה, צריך קודם כל להבין את אחת מההמצאות המשפטיות החשובות ביותר בהיסטוריה – האישיות המשפטית הנפרדת.
העולם שסביבנו מלא בתאגידים, מסוגים שונים: מדינת ישראל, מותגים, החברה שאתם עובדים בה, הרשת החברתית שבה אתם גולשים עכשיו, וכו'. כל אלה הם תאגידים, כלומר גופים דימיוניים, שקיימים רק בעולם המשפט הפיקטיבי. אבל, ככאלה, הם יכולים להיות בעלי נכסים, יש להם זכויות וחובות, ועוד.
אותנו מעניין הפעם רק סוג אחד של תאגידים: חברות מסחריות, שהתכלית שהלן היא אחת – להרוויח כסף. ומי שאמור ליהנות מהרווחים הם בעלי המניות בחברה (תהא זהותם אשר תהא), כלומר מי שמחזיקים באחוזי בעלות על הפיקציה המשפטית שאנחנו מכנים "חברה". בנוסף, בהרבה חברות קיים מצב של "בעל שליטה".
המשמעות היא שמבין בעלי המניות – שלעיתים מפוזרות בין המוני אנשים שקנו שברירי אחוזי בעלות בבורסה – יש אדם, בשר ודם, שמחזיק במספיק מניות כדי שיוכל לשלוט בקבלת ההחלטות בחברה (וכדי שלא תשתעממו, לא נפרט הפעם איך מקבלים החלטות בחברה). ואחרי שהבנו כל זאת, נחזור ונשאל – איפה הבעיה?
ובכן, הבעיה היא שכאשר שתי חברות, שבעל השליטה בהן הוא אותו אדם, עושות עסקאות זו עם זו – בעצם נוצר מצב שבו אדם עושה עסקה עם עצמו. אבל, בניגוד למצב שבו אתם תשלמו לעצמכם 100 ש"ח, ושום דבר בחייכם לא ישתנה – כאשר מדובר בחברות ישנם גם בעלי מניות נוספים, לבד מבעל השליטה בה.
נניח, לדוגמה ששאול שלנו מחזיק ב-100% מהמניות של חברה א', אבל "רק" ב-51% מהמניות של חברה ב'. נוסיף ונניח, שחברה ב' מחליטה לקנות את חברה א' (כמו שגוגל קנתה את וייז). אם שאול יכול לשלוט בקבלת ההחלטות בחברה, מן הסתם משתלם לו ליצור מצב שבו חברה ב' תקנה את חברה א' במחיר מופרז.
במצב כזה, שאול ישלשל לכיסו את *כל* הרווחים שיגרפו בעלי המניות של חברה א', שמכרו ביוקר מוצר זול – אבל יפסיד רק *חלק* מההפסדים שיגרמו לבעלי המניות של חברה ב'. לכן, כדאי לו לנצל את שליטתו בחברה ב', לעשות עסקה עם חברה א' – כלומר עם עצמו – להרוויח כסף, ולדפוק את שאר בעלי המניות.
וזה בדיוק המצב של "עסקאות בעלי עניין", ולכן הן חשודות מטבען. ואחרי שהבנו את הבעיה, מה הפיתרון?
למזלנו, יש לנו מחוקק חכם וחרוץ, שחשב על הבעיה הזו, וקבע כל מיני מנגנוני פיקוח ובקרה שאותם חייבים להפעיל כאשר מתרחשת עסקה של בעל עניין. אבל, לא נלאה אתכם בפירוט המנגנונים השונים.
מה שחשוב לענייננו הוא שאחד המנגנונים שבהם בחרה "בזק" הוא הקמת "ועדה מיוחדת", או "ועדה בלתי תלויה", שתבחן את העסקאות בין חברת בזק לחברת יס. תמצית מנגנון הפיקוח הזה הוא שקבוצת אנשים אובייקטיביים, שאינם קשורים לשחקנים בעסקה, יבחנו האם העסקה באמת כדאית כלכלית מבחינת חברת בזק.
אז ועדה כזו אכן הוקמה, פעלה – ולימים גם אישרה את העסקאות הרלבנטיות בין חברות יס ובזק. ואיפה הבעיה?
הבעיה היא שלפי כתב האישום, לינור יוכלמן, שהיתה מזכירת הועדה המיוחדת, מסרה מידע מתוך דיוני הועדה לשאול אלוביץ' ולגורמים נוספים – ולפי הנטען בכתב האישום, היה אסור לה לעשות זאת.
בניסוח משפטי, המדינה טענה שיוכלמן הפרה את חובת הסודיות שחבה בה, מכוח תפקידה בועדה, ומסרה את המידע הסודי בדיוק למי שהיה אמור ממודר ממנו – בעל השליטה בחברה.
העובדה הלכאורית הזו היא בעצם אבן הראשה של האישומים הרלבנטיים: משום שהמידע סודי, העברתו "התניעה" עבירות פליליות שונות.
ובדיוק בנקודה הזו קבור הכלב של הזיכוי שעליו פסק ביהמ"ש המחוזי בשנה שעברה:
לפי אגמון-גונן, שקיבלה את טענות הנאשמים, אין שום מקור *בדין* שקובע שתכני הדיונים בועדה המיוחדת שהוקמה בחברת בזק היו סודיים. והקביעה הזו מפילה כמו אפקט דומינו את כל שאר הטענות הנלוות שבכתב האישום.
שהרי, אם אין מקור בדין שקובע חובת סודיות, אז אין סיבה לקבוע שהדיונים היו סודיים; אם הדיונים לא היו סודיים, אין דופי בהעברת מידע מתוך הדיונים; ואם אין דופי בהעברת מידע, אין עבירה.
ומכאן הזיכוי החלקי.
אלא שהמדינה, כאמור, ערערה על הזיכוי – ואת פסק הדין המוביל כתב מינץ.
מינץ פתח בסקירה נרחבת של הדין לגבי עסקאות בעלי עניין, שהוא דין *אזרחי* הקבוע בעיקרו בחוק החברות – והתמקד, מטבע הדברים, בדין לגבי מנגנון של "ועדה מיוחדת" – שהוא המנגנון הרלבנטי בענייננו, שנועד לפתור את בעיית ניגוד העניינים האינהרנטי של שאול אלוביץ'.
וכאן אתם אמורים להתגרד.
הסיבה שהתגרדתם היא שהמנגנונים האלה קבועים, כאמור, בדין האזרחי – ואילו ענייננו הוא בכתב אישום, כלומר בדין הפלילי. אז, מה בעצם הקשר? חלק מהנמקת ביהמ"ש המחוזי נשען בדיוק על זה – שגם אם יש חובות בדין האזרחי, הן אינן יכולות "להקרין" על הדין הפלילי. אלא שמינץ החליט דווקא ההיפך.
לפי מינץ, השאלה אינה האם יש סעיף חוק שקובע מפורשות חובת סודיות, שהפרתה יכולה לעלות כדי עבירה פלילית. כולם מסכימים שאין סעיף כזה. אבל זו רק תחילת הדרך. בהמשך, יש לבצע פרשנות תכליתית של העבירות הקבועות בחוק העונשין, כמו גם של הנסיבות של הקמת הועדה המיוחדת.
ומה זה בעצם אומר?
זה אומר שכדי להבין האם היתה חובת סודיות (שלפי כתב האישום הופרה, והפרתה "התניעה" עבירות פליליות שונות) – אין די בבחינה טכנית של הדברים, וגם אין מנוס מבחינה תכליתית שלהם. לדוגמה, אחת העבירות שבהן הואשמו הנאשמים היא הפרת אמונים בתאגיד (לא להתבלבל עם הפרת אמונים של עובד ציבור).
הערך המוגן של עבירה זו, כלומר התכלית שהיא מנסה להגשים, הוא להבטיח שנושא משרה בתאגיד לא ימעל באמון שניתן בו, ויפעל כדי למלא את תפקידו בצורה מיטבית למען החברה. בהתאם, השאלה היא האם נושאי המשרה שהועמדו לדין הפרו אמונים בכך שמידע מתוך הועדה המיוחדת עבר לאלוביץ', בעל השליטה.
מינץ קבע שאף על פי שהעבירה של הפרת אמונים היא עמומה, ואף על פי שאין הגדרה מפורשת בחוק שהדיונים בועדה מיוחדת הם סודיים – התכליות של העבירה ושל הועדה מלמדות שאם אכן יוכחו כל עובדות כתב האישום, בהחלט אפשר להגיע למסקנה שאסור היה ליוכלמן למסור את המידע לאלוביץ' ולנוספים.
והוא הדין לגבי עבירה של קבלת דבר במרמה, שגם בה הואשמו הנאשמים:
אם היה אסור ליוכלמן למסור את המידע לאלוביץ' (ולנוספים), אז העובדה שאלוביץ' קיבל אותו, עשה בו שימוש כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלו בעסקאות בין בזק לבין יס, והציג מצג שווא בעניין – יכולה לגבש את העבירה.
כלומר, אם יוכח שלאלוביץ' היה אסור לקבל את המידע, שהוא קיבל אותו, ושהוא הציג מצג שווא כאילו מודר כביכול מאותו מידע; ואם הגופים הרלבנטיים בתוך חברת בזק קיבלו החלטה שהסתמכה, בין השאר, על מצג השווא הזה – יתכן שמדובר בעבירה של קבלת דבר במרמה.
ועד כאן, בתמצית, פסק הדין של מינץ.
עמית הוסיף הערות מצידו, וילנר הסכימה – ובשורה התחתונה הערעור התקבל פה אחד. ומה הלאה?
כאמור בפתח הדברים, השאלה בערעור לא היתה האם אלוביץ' והאחרים אשמים או זכאים, אלא האם כתב האישום מגלה עבירה. מה שיקרה בהמשך הוא שהתיק חוזר לביהמ"ש המחוזי, שיצטרך להכריע בכלל האישומים.
לפני שנסיים, מילה על מה שמעניין אתכם באמת:
לדעתי, *אין* לפסק הדין השלכה ממשית על "תיקי האלפים", למעט – אולי – בסוגיה אחת, והיא אישרור הרקמה הפתוחה של משמעות המושג "הפרת אמונים", וכן אישרור האפשרות להרשעה בנסיבות תקדימיות שנובעות מניגוד עניינים. בכל מקרה, לא דרמטי.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/RIDKo1wfyg