ביהמ"ש העליון דחה היום את ערעורו של עמירם בן אוליאל, שהורשע בביצוע מה שידוע כ-"פיגוע בדומא", שבו נרצחו שלושה בני משפחת דוואבשה, ופעוט נוסף נפצע קשה. בשל קוצר היריעה, בשרשור הזה אעסוק רק במה שנקבע בפסק הדין. את הפרשנויות וההערות נשאיר לשרשור בהמשך.
נתחיל, כרגיל, בעובדות. בן אוליאל הואשם, יחד עם קטין שכונה א' (ושעניינו כבר הסתיים), במספר אישומים, שכולל מתארים מעשי טרור על רקע אידיאולוגי. אותנו מעניין רק האישום השני, הוא הרצח שבוצע בליל תאריך 30.7.2015 בכפר דומא, באמצעות השלכת בקבוקי תעברה לתוך בית משפחת דוואבשה.
כתוצאה מהשלכת בקבוקי התבערה, הבית עלה באש. סעד, הראם ועלי התינוק נשרפו למוות. אחמד הפעוט נכווה באורח קשה. בשל כך, הואשם בן אוליאל בשלושה מעשה רצח, ועבירות נוספות. לאחר חקירה סמויה ארוכה, בן אוליאל נעצר ביום 1.12.2015 והועבר לחקירת שב"כ, תוך שהוא מנוע מפגש עם עורך דינו.
במשך 17 ימים רצופים שמר בן אוליאל על זכות השתיקה, וביום 17.12.2015 הוא נחקר ב-"חקירת צורך", כלומר חקירה שכללה הפעלת אמצעים פיזיים. במהלך "חקירת הצורך", בן אוליאל הודה לראשונה בביצוע הרצח בדומא. בימים העוקבים, בן אוליאל שב והודה במעשה, שלא במסגרת "חקירת צורך", ואף ביצע שחזור.
ביום 21.12.2015 בן אוליאל נחקר שוב ב-"חקירת צורך", ולאחריה הוסרה מניעת המפגש עם עורך דינו, והחקירה הגיע מעשית לסופה. בן אוליאל הועמד איפוא לדין באשמת ביצוע הפיגוע בדומא, כאשר הראיות המרכזיות נגדו – היו הודאותיו בחקירה. השאלה היתה מה דינן של ראיות אלה – מבחינת קבילות ומשקל.
מה ההבדל בין השניים? כשבוחנים ראיה מסוימת, בענייננו הודאה של חשוד בחקירה, צריך תחילה לבדוק האם ניתן להתחשב בה במסגרת ההליך השיפוטי. לשאלה הזו קוראים "קבילות". במשפט, יש כמה סוגים של ראיות לא קבילות, כגון פוליגרף, עדות מפי השמועה, וגם – הודאה שניתנה שלא באופן "חופשי ומרצון".
במידה שהראיה קבילה, כעת יש לבחון עד כמה היא משכנעת, או עד כמה ניתן להסיק ממנה מסקנות עובדתיות. לשאלה הזו קוראים "משקל". חשוב מאוד להדגיש: מדובר בשאלות *נפרדות*. כך, יכול להיות שהודאה תהיה הודאת אמת עשירה בפרטים ומשכנעת מאין כמותה, אך היא לא תהיה קבילה. וכמובן שגם ההיפך אפשרי.
בעניינו של בן אוליאל, כמעט כל הדיון – גם בביהמ"ש המחוזי וגם בערעור – סבב סביב שאלת הקבילות. היו גם טענות שההודאה עצמה היא הודאת שווא, אך הטענה הזו היתה חלשה בהרבה, משום שתוכנן של הראיות, שנעבור עליהן בקצרה בהמשך, לא הותיר למעשה ספק שמדובר בהודאות של מי שביצע את הרצח.
כלומר, במוקד הדיון המשפטי היתה השאלה הבאה: *ללא קשר* לשאלה האם הודאותיו של בן אוליאל הן הודאות אמת או הודאות שווא – האם ניתן להסתמך עליהן כדי לקבוע את אשמתו? הסיבה שהשאלה הזו היתה קשה להכרעה היא, כמובן, אותן "חקירות צורך" שבהן נחקר, ושכללו הפעלת אמצעי חקירה פיזיים.
בייתר פירוט, לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, כדי שהודאה תהיה קבילה, היא צריכה להיות "חופשית ומרצון" 👇
לפיכך, נדרשה הכרעה בשאלה האם נחקר, שהופעלה כלפיו אלימות, ואשר הודה – מסר את הודאתו באופן "חופשי ומרצון". וכאן, כמובן, צריך לעשות אבחנה בין המועדים השונים שבהן נמסרו ההודאות.
לא היה שום מחלוקת שהודאה שנמסרה בזמן הפעלת אלימות, או סמוך לאחריה – לא יכולה להיחשב ככזו שנמסרה באופן חופשי ומרצון. הן בלתי קבילות לחלוטין.
המחלוקת בין הצדדים היתה לגבי ההודאות *המאוחרות* של בן אוליאל, ובעיקר ההודאות שאותן מסר כ-36 שעות לאחר שהופסקה "חקירת הצורך" הראשונה.
כאשר יש מחלוקת על קבילות הודאה, מתקיים הליך המכונה "משפט זוטא". ביהמ"ש המחוזי קיים הליך כזה, שהיה העיקר של המשפט כולו, ובסופו של דבר קבע שההודאות המאוחרות של בן אוליאל, וכן השחזור שביצע – קבילים כראיה.
לאחר מכן, התקיים הליך "רגיל" של בירור האשמה, שבסופו בן אוליאל הורשע ברצח.
בן אוליאל ערער נגד הרשעתו, וכאמור מיקד את טענותיו בשאלת *קבילות* ההודאות, ולא כנגד *משקלן*.
בתרגום ממשפטית לעברית: בן אוליאל לא טען שלא רצח, אלא שיש לפסול את הראיות שביססו את המסקנה העובדתית לפיה ביצע את הרצח.
והנה הגענו אל פסק הדין בערעור, ואל חוות הדעת המרכזית שכתב אלרון.
תחילה, אלרון דחה את הטענה לפיה יש לפסול באופן גורף את כל ההודאות שמסר נחקר שעבר "חקירת צורך", וזאת תוך היצמדות להלכה לפיה הדין בישראל אינו מכיר בפסילה גורפת שכזו.
ביהמ"ש העליון קבע בעבר, שוב ושוב, שהפעלת אמצעים פסולים בחקירה – לא מחייבת כשלעצמה פסילה אוטומטית של כל תוצריה.
ביחס להודאות, העובדה שהודאה מוקדמת ניתנה תוך הפעלת לחץ אסור – לא מחייבת מסקנה שהודאה מאוחרת, שנגבתה ללא הפעלת לחץ, תיפסל גם היא.
ההלכה שעוצבה בעבר, כמובן ביחס למחבל פלסטיני, קבעה מבחן של קשר סיבתי: האם האמצעי הפסול שהופעל בשלב מוקדם, קשור סיבתית להודאה שניתנה בשלב מאוחר יותר
אלרון קבע שאכן מדובר במקרה קשה וגבולי, אבל שבסופו של דבר אין מקום להתערב בהתרשמות של ביהמ"ש המחוזי מהעדים הרבים שהעידו, שלאחריה מצא שההודאות המאוחרות של בן אוליאל נמסרו ללא השפעה של "חקירת הצורך" שעבר קודם לכן.
ולכן, ההודאות הללו נמסרו באופן "חופשי ומרצון", והן קבילות.
טענה מרכזית נוספת של בן אוליאל, שעסקה גם היא בקבילות הודאותיו, היתה ש-"חקירת הצורך" שבה נחקר – לא נעשתה ב-"מצב צורך".
כדי להסביר את הטענה הזו לעומקה, צריך שרשור נפרד. לכן, הפעם נסתפק בתמצית העניין, והיא שבג"ץ הכיר באפשרות להפעיל אמצעים פיזיים רק בסיטואציה של "פצצה מתקתקת".
בסיטואציה כזו, חוקר שהפעיל אלימות כלפי נחקר – לא יחשב כמי שביצע עבירה, משום שיעמוד לו סייג הצורך, שמחריג מעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חיים או מניעת סכנה.
בהתאם, הטענה של בן אוליאל היתה שלא נשקפה ממנו שום סכנה, ושבפועל "חקירות הצורך" נועדו להשיג ראיות, ולא לסכל טרור עתידי אלא שהן ביהמ"ש המחוזי והן ביהמ"ש העליון – קבעו שזו שאלה לא רלבנטית להכרעה באשמתו של בן אוליאל:
גם אם החוקרים פעלו כדין, זה לא אומר בהכרח שההודאות קבילות; וגם אם החוקרים פעלו שלא כדין, זה לא מחייב את פסילת ההודאות. "התנהגות חוקרי השב"כ לחוד ובחינת ההודאה שנגבתה על ידם לחוד".
בנוסף, אלרון קבע שהשאלה האם, *בהנחה* שהחוקרים פעלו שלא כדין, מחייבת את פסילת ההודאות בשל ההלכה הידועה כ-"הלכת יששכרוב" (שעוגנה לאחרונה גם בחוק) – היא למעשה שאלה זהה לשאלה האם ההודאות המאוחרות ניתנו באופן חופשי ומרצון.
המבחן המכריע, בשני המקרים, הוא אותו מבחן – הסיבתיות.
כלומר, כדי להכריע בשאלה האם ההודאה היתה חופשית ומרצון, יש לבחון את הקשר הסיבתי בין האמצעי הפסול המוקדם להודאה המאוחרת.
וכדי להכריע בשאלה האם ההודאה "נגזרה" מהתנהלות בלתי חוקית של החוקרים בתחילת הדרך, יש לבחון שוב את הקשר הסיבתי בין ההתנהלות להודאה.
אותו מבחן, אותה תוצאה.
לפיכך, אלרון קבע שההודאות המאוחרות של בן אוליאל – קבילות, הן לפי המבחן של "חופשית ומרצון", והן לפי "הלכת יששכרוב".
מכאן, אלרון עבר לשאלת המשקל – ולא התקשה לקבוע כי ההודאות עשירות בפרטים, מהימנות וכוללות שורת פרטים מוכמנים, שחלקם לא היו ידועים כלל לחוקרי השב"כ לפני כן.
שילוב המסקנות בדבר קבילות ההודאות ומשקלן הגבוה, הביא את אלרון לדחיית הערעור.
טרם סיום, אלרון ציין כי בן אוליאל יצא ל-"נקמת דם" נפשעת, שאין הדעת יכולה לסבול, וכי מעשיו מזעזעים ומעוררי חלחלה, ושאין מילת גנאי שתשקף את גודל הזוועה שבהם, ושסותרים את כל ערכי המוסר והתרבות היהודית.
השופט הבא, עמית, הצטרף לאלרון והפנה בסרקזם "לעובדה הזניחה וחסרת החשיבות כי המערער לא העיד במשפטו ולא טען בערעור כי הוא חף מפשע".
עמית הזכיר את פרשת רצח אבו חדיר, וציין שכמוה – גם הפיגוע בדומא "מצריך חשבון נפש נוקב בחברה הישראלי בנוגע להתמודדות עם תופעות הגזענות וגרורותיהן".
השופט האחרון, שוחט, הסכים גם הוא עם אלרון, והסתפק בקביעה לפיה הראיות בתיק "מסירות כל ספק כי ידו של המערער היתה במעשה הנורא".
ובכך ירד המסך על "פרשת דומא", שמטלטלת את החברה ואת עולם המשפט בישראל מזה שבע שנים.
יש עוד הרבה מה לומר. אבל זאת בנפרד, ואם יהיה ביקוש.
סוף שבוע טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/2BV8JPdSU8