א. העובדות בקצרה: ביולי 2015 התרחש הפיגוע בדומא, בו נרצחו 3 בני משפחת דוואבשה. החשד היה שמדובר בטרור יהודי. בסוף נובמבר 2015 הפכה החקירה לגלויה, ובראשית 2016 הוגשו כתבי האישום.
ב. ברצח מואשם עמירם בן אוליאל, וקטין מואשם במעורבות בו.
ג. מאז ועד היום מתנהל בתיק ״משפט זוטא״ – הליך שמטרתו לקבוע האם הודאה היא קבילה, בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות, שקובע שהודאת חשוד תפסל אם ניתנה שלא באופן חופשי ומרצון. ד. התיק מתנהל בדלתיים סגורות ובאיסור פרסום, ולכן לא ניתן באמת לדעת מה נאמר בדיונים הרבים. כל מי שמפרסם מידע אודות התיק, או שמפר את הצו, או שמפזר מידע בלתי מבורר שנסמך על שמועות.
ה. לכן, על תיק דומא עצמו אי אפשר לדבר, עד שתנתן הכרעת דין. מה שכן, אפשר לדבר על מקרים אחרים, שעוררו שאלות דומות.
ו. לפי הדיווחים בתקשורת, הטענה המרכזית של הנאשמים בתיק היא שיש לפסול את הודאתם בשל עינויים.
ז. די ברור, שאם אדם מודה בגלל הפעלת אלימות כלפיו (או כל אמצעי פסול אחר), הרי שהודאתו לא ניתנה באופן חופשי ומרצון, וככזו אינה קבילה. השאלה היא, מה הדין אם אותו אדם הודה גם במקרה אחר, ללא קשר סיבתי לאלימות כלפיו. ח. השאלה הזו התבררה בעניינו של עבאס אל סייד, מחבל חמאס בכיר. ח. הנה העובדות לגבי מהלך חקירתו, כפי שנסקרו בפסק הדין בערעור, לצד חידוד השאלה המשפטית: האם אפשר לקבל הודאת חשוד, שקודם להודאתו הופעלו נגדו אמצעי חקירה מיוחדים:
ט. בימ״ש העליון קבע שגם אם יש לפסול הודאה שניתנה בעקבות הפעלת אמצעים מיוחדים (ולא היתה מחלוקת שהודאה כזו אינה קבילה), עדיין ניתן לקבל הודאה מאוחרת יותר, אם אינה קשורה סיבתית להפעלת האמצעים. הנה החלקים החשובים מפסק הדין, שבסופו נקבע שאכן יש לקבל את ההודאה המאוחרת:
י. עכשיו נשאלת השאלה, האם חוקרי השב״כ פעלו כדין בכך שהפעילו אמצעי חקירה מיוחדים. יא. כפי שניתן לראות בציטוטים לעיל, בימ״ש העליון קבע שהשאלה הזו נפרדת משאלת קבילות ההודאות. גם אם החוקרים פעלו שלא כדין, עדיין יתכן שההודאה היתה חופשית ומרצון, ולהיפך.
יב. אז מה מותר לחוקרים? על השאלה הזו עונה פסק הדין המפורסם משנת 1999, שאסר על הפעלת שיטות חקירה מסוימות, שנטען שהופעלו. לצד זאת, נקבע שלחוקרים שמפעילים אמצעי חקירה מיוחדים עשוי לעמוד סייג הצורך. הנה תמצית הדברים, כפי שנקבעו בבג״ץ אבו גוש, שאודותיו אפרט בהמשך:
יג. אז מי הוא אותו אבו גוש? גם הוא, שלא במפתיע, מחבל חמאס, שהופעלו נגדו אמצעי חקירה מיוחדים. הוא טען שיש להעמיד לדין את חוקריו, משום שהפרו את החוק ועינו אותו. הנה העובדות לגבי אבו גוש עצמו:
יד. בג״ץ קבע, וקביעה זו – כך נראה – לא חלחלה הלאה, שהפעלת אמצעי חקירה מיוחדים *אינה* בהכרח עולה כדי עינויים. בג״ץ גם קבע (או יותר נכון, לא התערב בקביעת היועמ״ש) כי בנסיבות העניין, מה שהופעל כלפי אבו גוש – אינו בגדר עינויים. הנה פסקת הסיכום:
טו. שאלה נוספת שעלתה, היא האם הפעלת האמצעים המיוחדים, *שאינם* בגדר עינויים, נעשתה במצב של צורך. בג״ץ קבע שכן, וגם תיאר את מנגנון הבדיקה הקפדני של השאלה הזו :
טז. מה כל זה אומר? – אמצעים מיוחדים *אינם* עינויים. – יכול להיות שחוקרי שב״כ יפעילו אמצעים מיוחדים במצב של צורך, והם לא יחשבו כמי שעברו על החוק. – הודאת חשוד שהופעלו כלפיו אמצעים מיוחדים לא תפסל בהכרח. – השאלה אם ההודאה קבילה נפרדת מהשאלה האם החוקרים פעלו כחוק.