מזה כשבוע סוערת אומת הטוויטר בעקבות פירסום של Maor Tzur,
אודות "הסתרה" כביכול של שלושים פדופילים, שאותם "צד" אדם בשם אלעד בן נון. בינתיים, התרוצצו שמועות שונות באשר לנכללים ברשימת השלושים, וכמובן ספינים כיד הדימיון הטובה.
ומה לגבי העובדות?
קודם כל, שתי הערות מקדימות:
א. אני ער לכך שמוקדם יותר הערב הפרקליטות פירסמה שרשור בנושא 👇. בשרשור הזה אנסה להרחיב מעט את התמונה.
ב. למיטב הבנתי, ההליך נגד בן נון הוא *פומבי*, ורק שמות המתלוננים אסורים בפירסום. עם זאת, נוכח ערפל מסוים בנושא, אני נמנע מלצרף קטעים מתוכו.
וכעת, לעיקר.
מי שנחשף לפירסומים, קיבל את הרושם שבן נון הוא "צייד פדופילים", שמתוך אזרחות טובה גלש באינטרנט תוך שהוא מתחזה לקטין או קטינה בגיל 15-15.5, קיבל פניות של פדופילים שניסו להיפגש עימו לצורך מגע מיני, ואז נחשף מולם בעת המפגש. אלא שהעובדות *המוסכמות*, אפעס, מעט שונות.
כתב האישום המתוקן נגד בן נון, שבו הוא *הודה* (ולכן *אין מחלוקת* באשר לעובדותיו) מתאר כיצד, פעם אחר פעם, בן נון הציג עצמו כבגיר או כבגירה, בגילאי 18-20, לעיתים כזה המספק שירותי מין בתשלום. הפניות אל בן נון נעשו *כולן* בשלב שבו שהוא הציג עצמו כבגיר.
ולמה זה דרמטי?
כי יש פער עצום בין פדופיל שמשוטט ברשת האינטרנט ופונה במכוון אל מי שמציג עצמו כילד/ה, לבין מי שפונה אל מי שמציג עצמו כבגיר/ה. זאת ועוד: השיחות בין בן נון לבין המתלוננים הפכו לבעלות אופי מיני, בדרך כלל תוך שבן נון מציע שירותי מין בתשלום, כשהוא עדיין מציג עצמו *כבגיר*.
כלומר, ממש לא מדובר בפדופילים "הקלאסיים" שאתם מדמיינים, כאלה שמשוטטים ברשת ומחפשים ילדות תמימות, במטרה ליצור קשר עם ילדות. כל המתלוננים יצרו קשר עם מי שמבחינתם היה בגיר.
אבל לא הכל כל כך פשוט. למה? כי במרבית המקרים, בשלב כלשהו בן נון כן אמר למתלוננים שהוא ״בעצם״ בן/ת 15-15.5.
בחלק מהמקרים, המתלונן המסוים סירב להיפגש, לאור המידע החדש על הגיל. אבל, בעשרות מקרים אחרים, המתלוננים כן המשיכו וניסו להיפגש עם "בן/ת ה-15-15.5".
מי שאכן המשיך ונפגש עם בן נון, מצא עצמו מול אדם שהציג עצמו כ-"איציק", שכביכול עוסק ב-"ציד פדופילים", ואז סחט את המתלוננים באיומים.
נעצור רגע כאן, ונדבר על המתלוננים שכן ניסו להיפגש עם "הקטין/ה", ומצאו עצמם נפגשים לבסוף עם "איציק", שסחט אותם באיומים. האם המתלוננים הללו הם "פדופילים"? קודם כל, וכאמור לעיל, ברור שלא מדובר ב-"פדופיל הקלאסי" שמלכתחילה חיפש מגע מיני עם קטין.
אבל, חוץ מהשכל הישר, יש גם חוק.
מי שמנהל אינטרקציה מינית עם קטין, חשוף לשני סוגים של חשדות בפלילים: הטרדה מינית ועבירות מין "ממש".
באופן כללי, וכמו שכולכם יודעים, אין שום בעיה עם שיח או מגע מיני המתבצעים *בהסכמה*. בענייננו, לא יכול להיות ספק שבן נון הציג עצמו, לכל אורך הדרך, כמי שמסכים לשיח או למגע עתידי.
אלא מאי?
החוק קובע שיש גיל שמתחתיו שאלת ההסכמה לא רלבנטית. מי שמקיים שיח מיני עם ילד בן פחות מ-15, מבצע הטרדה מינית גם אם הילד לא הבהיר כי אינו מעוניין בשיח.
כמו כן, החוק קובע שמי שמקיים מגע מיני עם ילדה בת פחות מ-14 – מבצע עבירה, כי לילד בגיל כזה אין יכולת לתת הסכמה חופשית.
בענייננו, כאמור, גם באותם שלבים שבהם בן נון חשף בפני המתלונן שהוא קטין, הוא טען שהוא בגיל 15-15.5, כלומר *לפחות* בן 15. במצב כזה, אין מדובר בהטרדה מינית, וגם אין תחולה לסעיפים הקובעים שאסור לקיים מגע מיני עם מי שהוא בן פחות מ-14. זה פשוט החוק.
אבל, יש בכל זאת עוד אפשרות אחת.
סעיף 346(א)(1) לחוק העונשין מגדיר "בעילה אסורה בהסכמה", בין השאר בדרך של *בעילת* קטינה בגיל 14-16. כלומר, מי שמקיים יחסי מין *בהסכמה* עם קטינה בגיל שכזה, אומנם לא מבצע אונס, אבל כן מבצע עבירה. ההסכמה קיימת, אבל היא "פגומה", בשל גיל הקטינה.
האם יש לסעיף הזה רלבנטיות בענייננו?
חשוב להדגיש: ״סתם״ מגע מיני עם קטינה בגיל 14-16 הוא *חוקי*. רק *בעילת* קטינה בגיל כזה היא עבירה, גם אם נעשתה בהסכמה. האם אפשר להוכיח שהמתלוננים שלא נרתעו וכן ניסו להיפגש עם "הקטינה", *ניסו* לקיים *יחסי מין מלאים*, ולא "סתם" מגע מיני?
זו שאלה הרבה יותר סבוכה ממה שנדמה לכם.
באופן כללי, קשה מאוד להוכיח מתי מעשה מסוים חצה את שלב התכנון ונכנס אל שלב הניסיון. כל עוד מדובר בתכנון – אין עבירה. עקרונית, מותר לכם לתכנן איזה מעשה שתרצו – כל עוד לא ביצעתם "מאסה" של מעשים, אז לא ביצעתם עבירה. האם די בעצם ההגעה למפגש כדי לבסס עבירת ניסיון בעילה אסורה בהסכמה?
כאן נכנסות לתמונה הראיות, שאינן בפנינו.
על פני הדברים, נראה לי קשה מאוד, עד כדי בלתי אפשרי, לקבוע שאפשר יהיה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, שהמטרה החד-משמעית של המתלוננים בעצם הגעתם למפגש – היתה קיום יחסי מין, ולא "סתם" מגע מיני, או רק רצון בהיכרות / חברות / גישוש ראשוני וכו'.
יש להניח, שהמתלוננים לא מיהרו להפליל את עצמם במשטרה. כמו כן, לפחות בחלק מהמקרים, בן נון מחק את ההתכתבויות בינו לבין המתלוננים. לכן, אין זה פלא שלא נמצאו ראיות מספיקות, ברף הנדרש בפלילים, לבסס את העבירה הזו – שהיא ממילא בעייתית מאוד. זו גם הסיבה, שהמשטרה עצמה פועלת אחרת.
מהיכרותי עם פסקי דין במצבים דומים, כאשר המשטרה מפעילה סוכנת מטעמה, אז היא מציגה את עצמה כילדה *לפי החוק*, כלומר בגיל שבו שאלת ההסכמה היא ממילא לא רלבנטית (למשל, בגילאי 10-13).
לא מוכר לי אף לא מקרה אחד שבו נעשתה אכיפה של ניסיון לבעילה אסורה בהסכמה, בנסיבות דומות לענייננו.
כלומר, לפחות לפי כתב האישום נגד בן נון, ובהיעדר היכרות מעמיקה עם הראיות, ניתן להבין מדוע מעשיהם של המתלוננים לא ביססו חשד ממשי לפלילים. כעת נעבור לסוגיה השנייה, והיא התנהלותו של בן נון, אשר יתכן שדי בה, כשלעצמה, כדי לעורר קשיים משפטיים ניכרים בביסוס חשדות נגד המתלוננים.
זוכרים שבשנת 2008 התפרסם תחקיר של "ערוץ 10" דאז, בו תחקירנית של הערוץ הציגה עצמה באינטרנט כבת 13, וכאשר החשודים באו לפגוש בה – הם פגשו תחילה אישה, החלה שיחה, ואז האישה יצאה מן החדר?
התחקיר הזה התגלגל עד לפסק דין של בית המשפט העליון, שדן בפרשה בהרחבה, בהרכב של שלושה שופטים.
בשורה התחתונה, שני הנאשמים באותה פרשה – הורשעו *בהטרדה מינית*, ואחד מהם אף הורשע בניסיון למעשה מגונה (שימו לב: ניסיון *למעשה מגונה*, *ולא* ניסיון אונס).
עם זאת, הנדל, שכתב את פסק הדין העיקרי, הרחיב את היריעה בעיקר לגבי האפשרות שהתנהלות הצד השני בפרשה תקים לנאשם "הגנה מן הצדק".
לא ארחיב הפעם בנושא הזה, אבל באופן כללי יש בעייתיות רבה מאוד עם מצב שבו גורם פרטי, שאינו המשטרה, שפועל על דעת עצמו וללא תיעוד ופיקוח ממשיים, מנסה "לצוד" עבריינים ברשת.
כך היה גם בעניינו של אדם בשם אבי דוביצקי, שתחילה נחשב כ-"צייד" שכזה, ומהר מאוד הסתבך בעצמו. זה מאוד לא פשוט.
כאשר המשטרה מפעילה סוכנת ברשת, היא מקפידה על שורה ארוכה של כללים, שימנעו כל מיני טענות אפשריות של הצד השני. האם בן נון פעל לפי הכללים האלה? האם יש דרך לבדוק האם פעל לפי הכללים האלה? האם האופן שבו פעל לא מקים למתלוננים הגנה מן הצדק, אפילו בהנחה שביצעו עבירה? שאלות קשות *מאוד*.
וזה מוביל אותנו לסוגיה האחרונה, והיא בן נון עצמו.
לדעתי, וזו רק דעה, יש מקום לתחושה שמי שאחראי למהומה הוא בן נון עצמו, או גורמים מטעמו. למעשה, זה נאמר די בבירור בחלק מהפירסומים. בן נון, איך נאמר, הוא לא בדיוק אחד מל"ו צדיקים. להיפך – למעשה הוא עבריין רצידיביסט.
כאשר בן נון ביצע את אינספור העבירות שבהן הורשע הפעם (שוב: הוא *הורשע* כבר), עמדו לחובתו לא פחות מארבעה מאסרים על תנאי שניתן להפעיל נגדו. לכן, לאור החומרה הרבה של המעשים, ולאור עברו הפלילי העשיר – במסגרת דיון הטיעונים לעונש, הפרקליטות אכן ביקשה להשית עליו עונש מאסר חמור מאוד.
מה עדיין לא קרה?
הטיעונים לעונש נשמעו, אבל עונשו של בן נון עדיין לא נגזר. אחד מטיעוני ההגנה המרכזיים של בן נון היה, כמובן, שהמתלוננים שאותם סחט באיומים ושבפרטיותם פגע – הם בעצם פדופילים מסוכנים, ולא אנשים תמימים, ולכן אין הצדקה להחמיר בעונשו.
האם יתכן שיש קשר בין הדברים?
האם יתכן שבן נון, או גורמים מטעמו, ידעו לפנות לתקשורת רגע לפני גזר הדין כדי לייצר סערה תקשורתית, תוך עיוות וסילוף העובדות, במטרה לגרום לדעת הקהל לראות במעשיו של בן נון כחמורים פחות, למקד את האש בהתנהלות רשויות אכיפת החוק, ולהשפיע על העונש?
העובדות לפניכם. תשפטו בעצמכם.
סוף.
למתעניינים, קישור לפסק הדין המלא בפרשת התחקיר של ״ערוץ 10״:
https://t.co/VgSWzLi0Sb