בשנת 1984 החייל משה תמם ז"ל עצר טרמפ בדרך לחופשה. ברכב שעצר לו ישבו מחבלי החזית העממית. יומיים לאחר מכן, תמם נרצח.
מי שעמד ברקע של מעשה החטיפה והרצח היה אזרח ישראל בשם וליד דקה. במרץ 1987 הוא הורשע ונידון למאסר עולם.
ביום 7.4.2024 דקה נפטר ממחלת הסרטן.
לאחר פטירתו, המדינה סירבה להעביר את גופתו לידי בני משפחתו, שיביאו אותו לקבורה. זאת, בטענה כי הגופה היא מעין "קלף מיקוח" לקראת עיסקה עתידית מול חמאס.
המשפחה עתרה לבג"ץ, והיום פורסם פסק הדין בו נדחתה העתירה (עמית, בהסכמת גרוסקופף וכנפי-שטייניץ). בואו ננסה להבין מה בג"ץ קבע.
עמית פתח בכך שהפרקטיקה של החזקת גופות חללי אויב שנהרגו במהלך פיגוע – מוכרת מזה שנים רבות.
בשנת 2017, על רקע החזקת חמאס בגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, ולאור גל של פיגועי טרור – החליט הקבינט על מדיניות רחבה יותר של החזקת גופות מחבלים, והמדיניות הורחבה שוב בשנת 2020.
אלא שעניינו של דקה שונה מעניינם של שאר המחבלים שגופותיהם הוחזקו או מוחזקות בידי ישראל, וזאת בשלושה היבטים מרכזיים:
האחד, שדקה היה אזרח ישראלי.
השני, שדקה נפטר בבית הכלא, לאחר שנות מאסר ארוכות.
והשלישי, שדקה השתייך כאמור לארגון החזית העממית, שהוא ארגון חילוני ונבדל מחמאס.
אז מה הדין?
הדילמה המשפטית היא זו:
מצד אחד ניצבים כבוד המת וזכותם של בני משפחתו להביאו לקבורה. זכות זו עומדת בעינה גם אם המת הוא אויב, וגם הוא מחבל ורוצח נתעב.
מצד שני, ניצב ערך פדיון שבויים – והחזקת גופות המחבלים נעשית כדי לקדם את השבת החטופים המוחזקים בידי חמאס.
ומה מקור הסמכות החוקי להחזקת גופות מחבלים?
ובכן, תאמינו אותו לא, אבל הכנסת שלנו לדורותיה מעולם לא חוקקה חוק שמסמיך את הממשלה להחזיק גופות כקלפי מיקוח. סעיף החוק שבו עושה הממשלה שימוש עד עצם היום הזה הוא תקנה 133(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום), שאותן חוקקו הבריטים בשנת 1945.
בפסקי דין שקדמו לפרשת דקה בג"ץ קבע שניתן לראות בתקנה 133 הנ"ל ככזו שמקימה סמכות להחזיק גופות מחבלים, וכן נקבע שהיא חלה גם על גופה של אזרח ישראלי (ולא רק על פלסטינים מאיו"ש או ממזרח ירושלים).
אז סמכות חוקית – יש. השלב המשפטי הבא הוא לבחון האם הסמכות הופעלה באופן סביר ומידתי.
עמית עמד על כך שמדובר במקרה מאוד חריג:
קודם כל, דקה לא נהרג במהלך ביצוע פיגוע טרור – אלא לאחר שריצה 38 שנות מאסר, ולאחר שסיים לרצות את העונש שהושת עליו בגין חטיפת ורצח תמם ז"ל.
כן כן. עונש מאסר העולם שהושת על דקה – נקצב ל-37 שנות מאסר, והוא סיים לרצות אותן לפני מותו.
אז למה דקה לא שוחרר בתום ריצוי העונש?
ובכן, דקה נותר במאסר משום שבנוסף לעונש של 37 שנות מאסר שריצה בגין הרצח – הוא הורשע גם בניסיון הברחת טלפון סלולרי.
לכך יש להוסיף את העובדה שהמדיניות הישראלית העיקבית היתה "לנתק" בין אזרחים ישראליים לבין עיסקאות שבוצעו בעבר עם ארגון טרור.
כך שמצד אחד, ישראל סירבה לשחרר אזרחים ישראליים במסגרת עיסקאות שכאלה. הצד השני של אותו מטבע הוא שלכאורה אין מקום להחזיק בגופות מחבלים שהם אזרחי ישראל לצורך עיסקאות עתידיות.
ואכן, אם דקה היה מת לפני ה-7.10 – קשה מאוד להאמין שהמדינה היתה מונעת את העברת גופתו לקבורה.
אלא שאותו יום שינה לחלוטין את המציאות:
לאחר ה-7.10, כבר לא מדובר בשמירת "קלפי מיקוח" לצורך עסקה להבאת גופותיהם של גולדין ושאול ז"ל לקבורה, ושחרורם של האזרחים אברה מנגיסטו והישאם אלסייד.
כעת, חמאס מחזיק בעשרות גופות של אזרחי ישראל, כך שהתפתחה משוואה של "גופות תמורת גופות".
וכעת: מה לדקה, איש החזית העממית, ולארגון דתי כמו חמאס?
במסגרת הדיון בעתירה, הציגה המדינה התבטאויות של ראשי חמאס, כולל סינוואר והנייה, אשר מהן אפשר ללמוד שדקה הפך למעין סמל. לכן, "יש בסיס להנחה כי לגופתו יינתן משקל מה במשוואה של 'גופות תמורת גופות'" בעיסקה העתידית מול החמאס.
לפיכך, וחרף העובדה שמדובר במקרה תקדימי, ושאפילו לאחר ה-7.10 המדינה שחררה לקבורה גופות של מחבלים אזרחי ישראל – בעניינו הקונקרטי של דקה יש ערך מיוחד בהחזקת גופתו, שהוא הערך הסמלי שחמאס מייחס לו.
מטעם זו, ובשים לב להיקף המצומצם של ביקורת שיפוטית בנושאים ביטחוניים – העתירה נדחתה.
טרם סיום, עמית הוסיף:
״לנגד עיניי עומדים החטופים, השבויים והנעדרים, שנמצאים ברצועת עזה מאז השבעה באוקטובר, ובני משפחותיהם של אלה שנמצאים שם כבר שנים רבות. קולם של אחינו זועק מהמנהרות ברצועת עזה, ומי ייתן ותתקיים בכולם במהרה בימינו נבואתו של ירמיהו ׳ושבו בנים לגבולם׳״.
ועד כאן פסק הדין.
אבל לא נסיים בלי הערה אחת:
אפשר להתלהם, אבל אפשר – וכדאי – גם להכיר בכך שמדיניות החזקת גופות מחבלים כקלף מיקוח היא לא משהו להתגאות בו. זהו אילוץ שנכפה עלינו על ידי ארגוני הטרור, ובמידה מסוימת כופה עלינו דימיון לגרועים שבאויבנו, ושיש קושי משמעותי להצדיקה.
לא בכדי, מפסק הדין עלה ששתי המדינות היחידות שבהן נחקק חוק המאפשר לממשלה להחזיק גופות של מבצעי פיגוע טרור הן ישראל ורוסיה. בקיצור, זה מועדון די מפוקפק להיות חברים בו.
אלא שמול האקט הכעור של החזקת גופה ומניעת קבורתה – ניצב הערך הנשגב ביותר והאתוס המקודש ביותר של החברה הישראלית.
עמית לא חסך בסופרלטיבים לגבי חשיבותם של הערך והאתוס הללו:
"מצווה נעלה-מכל-נעלה" כינה זאת השופט מישאל חשין.
במקורותינו אנו מוצאים כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות" (רמב"ם משנה תורה, מתנות עניים, פרק ח, הלכה י).
בשולחן ערוך נאמר כי "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"ב, סעיף ג).
ולאחרונה, ערך פידיון השבויים הפך לחלק מחוקתה של ישראל, והוא מעוגן בסעיף 6(א) לחוק הלאום, שמתייחס מפורשות למי שנמצא בשבי בשל יהדותם או אזרחותם.
כדאי לזכור זאת בכל עת:
אין ערך להחזקת גופות מחבלים כשלעצמה. לא משנה כמה חמור הפשע שאדם ביצע, ואפילו אם הוא עצמו איבד צלם אנוש – אנו, אזרחיה של מדינה דמוקרטית, חייבים לשמור על כבודו כאדם. קל וחומר שאלה הם פני הדברים לאחר מותו.
רק המטרה המקודשת של השבת החטופים יכולה להצדיק זאת.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/zPjicz33u1
בוקר טוב.