באוגוסט 2010, לפני כ-13 שנים וחצי, פרצה לחיינו הפרשה שרובכם מכירים כ-"פרשת הרפז". עד מהרה, הפרשה הפכה עבור הרוב המוחלט של אזרחי ישראל לשיעמומון ברנז'אי שפרטיו מייגעים.
אבל היתה אחת שעסקה בפרשה הזו באופן אובססיבי – אילה חסון, שמבחינתה היה מדובר ב-"פרשת אשכנזי".
אבל לפני שנתמקד בחסון, נזכיר את המסגרת:
הפרשה התפוצצה ברעש גדול סביב מסמך שכונה אז "מסמך גלנט", שעד מהרה התברר כמזויף, ובו כביכול תוכנית של האלוף דאז יואב גלנט להשחיר את הרמטכ"ל באותם ימים, גבי אשכנזי.
העניין "הקטן" הזה פתח תיבת פנדורה, שערבבה מספר סוגיות גדולות בהרבה.
כדי שלא להיכנס לקרבות נרטיבים, די אם נציין שהפרשה חשפה מתיחות רבה בין הרמטכ"ל אשכנזי לבין שר הביטחון ברק, טענות לחשיפת מידע רגיש בפני גורמים בלתי מוסמכים – וכמובן, גם זיוף פלילי של אותו "מסמך גלנט".
בתחילה, הפרשה טופלה על ידי מבקר המדינה, ובשנת 2013 נפתחה חקירה פלילית.
בתאריך 20.1.2016, סמוך מאוד לפני סיום כהונתו של וינשטיין כיועמ"ש – הוא פירסם החלטה מפורטת, לפיה בועז הרפז יועמד לדין בגין זיוף המסמך, והתיק יסגר ביחס לכל שאר החשודים (אשכנזי, ארז וינר, אבי בניהו).
עוד קודם לכן, התקבלה החלטה בעניינו של חשוד נוסף בפרשה, שבהמשך נחזור אליו.
את מרבית האזרחים – הפרשה כאמור לא העסיקה, והיתה עבורם כגלולת שינה. אבל היתה עיתונאית אחת (כן, אז היה היתה עיתונאית), שעסקה בפרשה ללא סוף.
מבחינת אילה חסון, הפרשה היתה בעצם ניסיון של גבי אשכנזי לסלול את דרכו לצמרת המדינית, באמצעות תוכנית סדורה. הנה תמצית הדברים, מפי חסון עצמה:
כלומר, חסון ציירה תמונה מבהילה במסגרתה רמטכ"ל מכהן עסק ב-"רישות עסקי" ("נטוורקינג"), אסף סביבו אנשים ממגוון מקצועות כדי שיבנו עבורו תדמית חיובית – ובמקביל פעל כדי להשחיר את מי שממונים עליו, כלומר את הדרג הפוליטי, ובעצם חתר תחתם.
ומי נמצא בצד השני של המתרס? מיודענו, אהוד ברק.
כן. תאמינו או לא, אבל דווקא גדולת הביביסטים – הגנה על ברק, שנוא נפשה של משפחת נתניהו. מבחינת חסון, ברק הוא "הצד הצודק" בפרשה.
וברק מצידו ידע להחזיר טובה תחת טובה. למשל, בשנת 2020 ברק כתב ציוצים בשבחה של חסון, ציין ש-"אין עליה", ושהיא "קול אמיץ ועקבי", בליווי תמונה מחמיאה.
וכאן אתם אמורים לעצור ולשאול: רגע אחד. פרשת הרפז "התפוצצה" בשנת 2010, וחסון עסקה בה באובססיביות – אבל היא הגיעה לסיומה בשנת 2016 (או, אם תתעקשו, בשנת 2018 כאשר הרפז הודה והורשע). אז איך הגענו למצב שבו חסון וברק מתלקקים זה על זה בשנת 2020? ובכן, זוכרים שהיה עוד חשוד בפרשה?
תכירו את אביחי מנדלבליט, שכיהן כפצ"ר בשנת 2010, בעת שהפרשה התפוצצה. מנדלבליט, גם לשיטתה של חסון, לא היה מעורב ב-"פוטש" לכאורה שתכנן אשכנזי. הוא לא היה מאנשי שלומו של הרמטכ"ל, לא חלק מהנטוורקינג, ולא כלום.
לכן, ואף שחסון השתעבדה לעיסוק בפרשה, היא כמעט שלא עסקה במנדלבליט.
כמובן, שחסון עדכנה שמנדלבליט הוגדר כחשוד, אבל לא הרבה מעבר לכך. לא הפריע לה שהוא מונה לתפקיד מזכיר הממשלה, מועמדותו לתפקיד היועמ"ש לא הטרידה אותה, גם בחירתו לתפקיד לא זכתה להתייחסות מצד חסון. כלום.
ואז, בשנת 2019 – מהפך. לפתע פתאום, חסון "נזכרה" בחלק האדיר של מנדלבליט בפרשה.
אחרי שלא גיהקה אף מילה על מנדלבליט במשך חמש שנים, משום מקום חסון כותבת על "צחוק הגורל":
אהוד ברק "הפציר בנתניהו לא למנות את מנדלבליט למזכיר הממשלה בגלל פרשת הרפז" – "אבל נתניהו התעקש למנות אותו". כן, שמעתם נכון – ברק השטן התנגד למנדלבליט, ונתניהו הצחור התעקש על המינוי.
אבל איפה בדיוק צחוקו של הגורל?
ובכן, אם לא חזרתם משהייה ארוכה במאדים, אתם בודאי יודעים שבאותם ימים של ראשית שנת 2019 התקיימו הדיונים המרתוניים בעניין "תיקי האלפים". בראש הדיונים – אביחי מנדלבליט, היועמ"ש, שהוא ורק הוא מוסמך לקבל החלטה בנוגע להעמדתו לדין של ראש הממשלה נתניהו.
אם עד אז מכונת התעמולה תקפה את ממלאי התפקידים שבתחתית שרשרת המזון (ריטמן, אלשיך, ליאת בן ארי, שי ניצן וכו') – כעת הגיעה תורו של היועמ"ש.
ולכבוד המאורע החגיגי, נשלפה מהארכיון פרשת הרפז המאובקת. הפעם, אשכנזי כבר לא מעניין, וינר ובניהו בטח שלא – ודווקא מנדלבליט הוא שעומד במוקד.
פתאום, חסון ושאר ברגי מכונת התעמולה נזכרו במשהו שלא העסיק אותם בכלל עד אותה נקודה, והוא חלקו הזניח והשולי לחלוטין של מנדלבליט בפרשה, ובעיקר האופן שבו הפרשה הסתיימה מבחינתו – האם התיק נסגר? ובאיזו עילה הוא נסגר?
וממש היום, חסון הטילה פצצה נוספת בפרשה שהסתיימה כבר מזמן.
היועמ"ש לשעבר וינשטיין העיד בשבועה, מצייצת חסון בהתרגשות, שהתיק נגד מנדלבליט לא נסגר מחוסר אשמה! מדובר ב-"יועמ"ש עם צל כבד"!
נניח רגע לעובדה ש-"הצל הכבד" הזה מעולם לא הפריע לחסון עד שמנדלבליט קיבל החלטה בנוגע לפטרון הנוכחי שלה, ונתמקד בעניין השולי של בירור עובדות המקרה.
אז הנה, פעם אחת ולתמיד, הסיפור על מנדלבליט ופרשת הרפז:
ביום 9.8.2010 קיים מנדלבליט הפצ"ר שתי שיחות, האחת עם רז נזרי, אז עוזר היועמ"ש וינשטיין, והשנייה עם הרמטכ"ל אשכנזי.
בשיחה עם אשכנזי, מנדלבליט עודכן שבידי הרמטכ"ל מצוי עותק של המסמך המזויף – אך הנושא לא עלה בשיחה עם נזרי.
על פי החשד, השיחה עם נזרי התקיימה לאחר השיחה עם אשכנזי, ולכן מנדלבליט נחשד בכך שהסתיר את המידע מנזרי, ושהדבר עולה כדי עבירה פלילית. יודגש, שאין מחלוקת שלמחרת אותו יום מנדלבליט הורה לאשכנזי לעדכן בעניין את וינשטיין עצמו.
וזה כל הסיפור. אלה כל החשדות נגד מנדלבליט בפרשה.
בינתיים, מנדלבליט השתחרר מצה"ל, כיהן כאמור כמזכיר ממשלת נתניהו – ולטש עיניים למינוי כיועמ"ש שיחליף את וינשטיין. הצרה היא, שטרם התקבלה החלטה בתיקו, שנותר פתוח.
כדי שלא למנוע ממנדלבליט אפשרות להתמודד לתפקיד, עניינו הופרד משאר החשודים – ובמאי 2015 וינשטיין החליט על סגירת התיק.
ומה לגבי עילת הסגירה?
וינשטיין אכן לא סגר את התיק מחוסר אשמה, אלא בשל חוסר ראיות וכן בשל "חוסר עניין לציבור". מכל מקום, סגירת התיק סללה את הדרך להתמודדות של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש.
בדצמבר 2015 החליטה ועדת האיתור להמליץ למנות את מנדלבליט, ומועמדותו אושרה בממשלה פה אחד.
נגד החלטת הממשלה למנות את מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש הוגשו עתירות לבג"ץ (עתירות "משמאל" נגד מינוי "איש שלומו" של נתניהו).
בג"ץ דחה את העתירות ברוב של 5:0, והשופטים קבעו – כל אחד בדרכו – שלא זו בלבד שלא נפל רבב פלילי במעשיו של מנדלבליט, אלא שאפילו לא נפל בהם פגם ערכי-נורמטיבי.
בעקבות פסק הדין המהדהד, מנדלבליט – שכבר כיהן כיועמ"ש – פנה לפרקליט המדינה שי ניצן, וביקש לשנות את עילת הסגירה.
בספטמבר 2016 התקיימה ישיבה בעניין, שכל משתתפיה הרבים היו תמימי דעים שיש לסגור את התיק בעילה של חוסר אשמה. במרץ 2017 החליט ניצן שהתיק אכן יסגר מחוסר אשמה.
ניצן תיעד זאת בכתב והודיע על כך לבא-כוחו של מנדלבליט, ז'ק חן.
אלה העובדות, ואין בלתן. התיק נסגר תחילה במאי 2015, וממרץ 2017 הוא סגור מחוסר אשמה. אין תיק פתוח נגד מנדלבליט, חמישה שופטים קבעו שלא נפל רבב ערכי במעשיו (קל וחומר רבב פלילי), והיתה הסכמה גורפת על עילה של חוסר אשמה.
ועכשיו, בואו נחזור לציוץ של חסון.
מה שחסון ניסתה לעשות היתה לשוב ולהחיות את הספין השקרי, המופרך והמטופש כאילו יש עדיין "עננה" מעל מנדלבליט. כאילו מינויו, על ידי ממשלה בראשות בנימין נתניהו, לא אושרר על ידי חמישה שופטים.
כאילו הפרקליטות החזיקה חרב מעל ראשו או ״אחזה בגרונו״.
אז לא.
אין שום "צל כבד" מעל מנדלבליט, שחלקו בעניין היה זניח לחלוטין, עד כדי כך שאפילו אובססיבית לפרשה כמו אילה חסון – בכלל לא עסקה בו.
כל חטאו של מנדלבליט היה שהעז להעמיד לדין את המלך המשיח בנימין נתניהו, שאז נזכרו חסון והלהקה לנופף למולו באותו "כתם" שמורק שנים לפני כן.
לא נסיים לפני שנחזור להחלטת וינשטיין מינואר 2016 לסגור את פרשת הרפז.
בהחלטתו, וינשטיין לא שכח לעקוץ את חסון, ששידרה אינספור "תחקירים" חמורים סביב הפרשה – אבל כאשר נקראה למסור את הראיות המפלילות הרבות שבידיה למשטרה, נמנעה מלעשות כן.
אתם יודעים למה היא נמנעה? כי לא היה כלום.
החלטת וינשטיין המלאה:
https://t.co/8cKnXDTMXt
פסק הדין המלא בעתירות נגד מינוי מנדלבליט ליועמ״ש:
https://t.co/ijXjFEJo7N
פסק הדין שבו נקבע שהתיק נסגר מחוסר אשמה:
https://t.co/zAbWarVEXe
בוקר טוב.