אחד מעמודי התווך של תיאוריית הקונספירציה אודות ״תפירת תיקים״ ו-״סיכול מינויים״ על ידי מערכת אכיפת החוק היא פרשת יעקב נאמן.
עיקרי הפרשה ידועים לכל: ב-1996 נאמן מונה ע״י נתניהו לשר המשפטים. סמוך לאחר מכן נפתחה נגדו חקירה פלילית, ונאמן התפטר.
אותה חקירה הפכה לימים לכתב אישום. בתום המשפט שהתנהל, נאמן זוכה, וסמוך לאחר מכן מונה לשר האוצר. הקונספירציה הרווחת (הנה כאן 👇 מפי התועמלן ארז תדמור) היא ש-״נשלף מתהומות הנשייה מסמך ששכב שנים״, ושנאמן גם הואשם ב-״אי דיוקים״ בתצהיר שהוגש לבג״ץ, מבלי שפורטו נסיבות הגשת התצהיר.
אז מהן העובדות?
סיפורנו מתחיל בתועמלן היום, ובעיתונאי דאז, יואב יצחק – מי שכיום מהימן לחלוטין על כל חסידי תיאוריית הקונספירציה. בשנת 1996, יצחק הגיש עתירה לבג״ץ נגד נאמן, נתניהו והיועמ״ש דאז, בן-יאיר, וטען כי אסור למנות את נאמן לשר בשל שורה ארוכה של מעשים פליליים שביצע נאמן.
בג״ץ (דורנר) לא הוציא צו ביניים למניעת המינוי, אך הורה לנאמן להגיש תצהיר תשובה לטענות.
במקביל, בן-יאיר החליט על פתיחת בדיקה בפרשיה *אחת ויחידה* מתוך השמונה שפירט יצחק בעתירה, והיא חשד לפיו נאמן ניסה לגרום לאחד מעדי התביעה בתיק דרעי, ששמו בראון, לשנות את עדותו המפלילה נגד דרעי.
הבדיקה הפכה לחקירה – אך עניין זה *נסגר מחוסר ראיות*. אבל, הסתבר שהתצהיר שנאמן הגיש לבג״ץ, בהתאם להחלטת דורנר, כלל נתונים שאינם נכונים (וחשוב לדעת שהגשת תצהיר שקרי היא עבירה פלילית).
בנוסף, נאמן נחקר, ובחקירתו הראשון מסר גם כן פרטים שאינם נכונים. בגין שני אלה נאמן הועמד לדין.
כבר ניתן להיווכח, שטענת תדמור על ״עדות שקר שהופיעה במסמך ששכב שנים״ – היא בדיה מוחלטת. נאמן הואשם בגין 2 מסמכים ״טריים״ ביותר: תצהירו לבג״ץ וחקירתו במשטרה, שניהם משנת 1996.
וגם למדנו שאותו תצהיר ניתן בעקבות טענות קשות שהופיעו בעתירה שהגיש יואב יצחק, ושבג״ץ *לא* מנע את המינוי.
ומכאן להכרעת הדין עצמה.
באישום הראשון נטען, כאמור, שנאמן שיקר בתצהיר לבג״ץ, ביחס לשתי סוגיות, וזאת כדי להרחיק את עצמו מדרעי (ובכך לסתור את טענות יואב יצחק לפיהן פעל כדי לגרום לעד תביעה לשנות את עדותו המפלילה).
*לא היתה מחלוקת* שהתצהירו אכן כלל עובדות לא נכונות באותן סוגיות.
המחלוקת היתה האם מדובר בשקר, כלומר במעשה מודע של נאמן, או פשוט בטעות.
בית המשפט קבע כי מדובר בטעות, וכי לנאמן לא היתה המחשבה הפלילית הנדרשת להרשעה.
העובדות הן סבוכות, אבל בתמצית, ביחס לסוגיה הראשונה נקבע כי נאמן עצמו עדכן את חוקרי המשטרה בדבר הטעות שנפלה בתצהיר.
בית המשפט קבע שהתנהגות מאוחרת זו מלמדת על הלך רוחו המוקדם של נאמן, כלומר שאם היה רוצה לשקר לבג״ץ – לא היה מעמיד את הדברים על דיוקם בדיעבד.
עוד נקבע, והדבר רלבנטי גם לסוגיה השנייה, שהמשטרה לא חקרה את עורך התצהיר (את האדם ״שהשביע״ את נאמן שהאמור בתצהיר הוא אמת), וכי מדובר במחדל.
הסוגיה השנייה היתה בעייתית יותר מבחינת נאמן. כאן קבע בית המשפט ש-״קורא סביר״ של התצהיר למד כי נאמן לא ידע כלל על טענת אותו בראון נגדו, עד שטענות אלה פורסמו בתקשורת – בעוד האמת היא שהוא ידע גם ידע על כך.
עם זאת, השופטים קבעו ש-״לא ניתן לשלול את האפשרות״ שהניסוח היה פגום ורשלני.
מה שהיטה את הכף היה שוב עניין עורך התצהיר: אומנם, וגם על כך *לא היתה מחלוקת*, האחריות על האמור בתצהיר היא על נאמן, אך בהיעדר ראיות לכך שעורך התצהיר היה שותף לעבירה – אין למעשה אפשרות לשלול את טענת ההגנה שפשוט מדובר ״רק״ בניסוח פגום מצד עורך התצהיר, ולא בשקר מכוון של נאמן.
ומכאן לאישום השני: נטען כי נאמן שיקר בחקירתו במשטרה, במספר סוגיות, וזאת – שוב – כדי להרחיק את עצמו מדרעי. העניין הראשון היה תחילת ההיכרות בין נאמן לדרעי, ובהסתרה כביכול של שיחת טלפון מסוימת שהתרחשה ה-91׳. השופטים קבעו שמוגזם לייחס לנאמן מחשבה פלילית רק כי לא זכר את השיחה הנ״ל.
העניין השני היה ההיכרות בין נאמן לבין עו״ד דן אבי יצחק (זוכרים? אחד מגיבורי פרשת ״בר-און חברון״).
כאן השופטים כבר קבעו שדבריו של נאמן לגבי גרסתו במשטרה – ״תמוהים״ ו-״מעוררים קושי״, משום שקשה להסביר מדוע מסר פרטים בלתי נכונים ביחס לכך. אבל, נאמן זוכה גם מעניין זה.
הסיבה לזיכוי היתה שבחקירה נוספת של נאמן – הוא מסר פרטים מלאים ומדויקים יותר, וזאת עוד בטרם השוטרים עצמם דרשו ממנו הסברים בעניין. כלומר, פעם נוספת למדו השופטים מהתנהלותו המאוחרת של נאמן על הלך רוחו המוקדם – וקבעו שההתנהלות המאוחרת מעידה על היעדר מחשבה פלילית וכוונה לשקר.
עניין שלישי היה מכתב של אותו עד בשם בראון, בו העלה בראון על הכתב את התזה כאילו העיד עדות שקר נגד דרעי, קרי – ״הוכחה״ לכך שהמשטרה תופרת תיק.
נאמן הואשם בכך ששיקר שלא ראה מכתב זה. השופטים קבעו כי הדבר בלתי סביר, שכן אם נאמן היה מקורב לדרעי – ודאי היה ״מפוצץ״ את הסיפור קודם לכן.
עניין אחרון היה חוות דעת משפטית מסוימת שנאמן ביקש שתוכן עבור בראון, ושעליה לא סיפר בחקירתו הראשונה במשטרה. פעם נוספת, המשך התנהלותו של נאמן, שמאוחר יותר המציא למשטרה את חוות הדעת – שכנעה את השופטים שבזמן החקירה לא היתה לו כוונה לשקר.
לפיכך, בשורה התחתונה נאמן זוכה מכל האישומים.
עד כאן העובדות. ומכאן – חזרה לתיאוריית הקונספירציה. כאמור, ראשית הסיפור בעתירה שהגיש יואב יצחק לבג״ץ, בה הצביע על מסמך ממנו עולה כביכול שנאמן ניסה להשפיע על עד נגד דרעי.
וכזכור, תיק החקירה בעניין זה *נסגר*. אם רצו לתפור תיק לנאמן – למה בדיוק לסגור את החשד החמור ביותר נגדו?
בנוסף, עיננו הרואות *שלא היתה מחלוקת* שנאמן מסר – הן בתצהיר ״בשבועה״ לבג״ץ והן במשטרה – פרטים לא נכונים. זה לא ״נתפר״, אלא עובדות שאין עליהן עוררין. כמו שהפרקליטות לא גרמה לרמון לנשק חיילת בכפייה, היא גם לא גרמה לנאמן למסור פרטים לא נכונים. לא ״תפירת תיק״ ולא נעליים.
בשאלה האם מדובר בטעויות בתום לב, או בשקרים מודעים – הכריע בית המשפט לטובתו של נאמן. כיום, אין מחלוקת שלא היתה הצדקה להגשת כתב האישום, משום שיש ממש בהסבריו של נאמן, ואותם הסברים גם הביאו לכך שהעמדה לדין בעבירה זו הפכה נדירה (ראו לדוגמה את פרשת התצהיר של אפרים נוה מ-2014).
אם תשאלו היום את חסידי תיאוריית הקונספירציה מי אחראי להגשת כתב האישום נגד נאמן, התשובה תהיה – היועמ״ש בן יאיר. יש שישלפו גם אמירה של שמעון שבס, עשור לאחר מכן, ולאחר שהורשע בעצמו בהפרת אמונים, כהוכחה חותכת לכך.
מעניין, שליואב יצחק יש תיאוריה אחרת, שמנקה את בן יאיר מאחריות.
הנה כאן 👇 כתבה של יצחק עצמו, באתר הבית שלו ״ניוז1״. לפי יצחק, שלדעת חסידי הקונספירציה כמובן כותב אמת בלבד – מי שאחראית לכתב האישום היא *אך ורק* עדנה ארבל, פרקליטת המדינה דאז, ולא בן יאיר, שכלל לא היה מעורב בהחלטה וסבר שאין מקום להעמיד את נאמן לדין. כך ממש.
יואב יצחק לא הסתפק בכתבה. הוא גם התייצב לדיון שנערך בועדת חוקה, חוק ומשפט, שהתכנסה בכנסת בשנת 2004, וחזר על קביעותיו הנחרצות: לבן יאיר לא היתה יד ורגל בהגשת כתב האישום נגד נאמן, והכל מעשי ידיה של עדנה ארבל.
איך ״מסקנותיו״ של יצחק משתלבות עם התיאוריה נגד בן יאיר? שאלה טובה.
ועניין אחרון:
לא תאמינו, אבל גם אחרי שנאמן זוכה ומונה לשר האוצר – אותו יואב יצחק עתר פעם נוספת לבג״ץ ודרש את חקירתו בעבירות נוספות ואת ביטול מינויו, גם הפעם בשל מעשים פליליים כביכול שאותם ביצע.
בג״ץ, שלפי חסידי הקונספירציה שותף ל-״תפירות התיקים״, דחה את העתירה בפסק דין קצר.