הדיון הציבורי הער סביב הפגיעה בחפים מפשע בסבב הלחימה הנוכחי הוא הזדמנות טובה להיזכר בפרשה המוכרת ביותר בהקשר זה – פרשת חיסולו של סלאח שחאדה. במובנים מסוימים, המציאות מאז הפרשה השתנתה במידה ניכרת. אבל במובנים אחרים, כוחה יפה עד עצם היום הזה.
מתחילים:
הימים הם ימי האינתיפאדה השנייה. ההתנתקות טרם בוצעה.
סלאח שחאדה היה פעיל בכיר בזרוע הצבאית של חמאס, ודמו היה מגואל בדמם של ישראלים רבים.
בתאריך 22.7.2002 מטוס של חיל האוויר הטיל פצצה במשקל טון על בית מגורים בעיר עזה, בו התגורר שחאדה.
כתוצאה מהפיצוץ, שחאדה מצא את מותו.
לצד שחאדה, נהרגו מהפיצוץ גם רעייתו ובתו הקטינה, וכן 12 תושבים נוספים, חפים מפשע. עשרות רבות נפצעו.
התוצאה הקשה של פגיעה בחפים מפשע עוררה דיון ציבורי ומשפטי. פרשת שחאדה היתה אחת הדוגמאות הבולטות בעתירה שהוגשה בשנת 2002 נגד מדיניות "הסיכולים הממוקדים" של צה"ל באותה תקופה.
בפסק הדין המונומנטלי של ברק משנת 2006 נקבע שאין לקבוע שסיכול ממוקד הוא לעולם אסור, או שהוא לעולם מותר – והדבר תלוי נסיבות. מן הסתם, התנאי המעניין ביותר הוא "עיקרון המידתיות", המחייב איזון בין התועלת הצבאית שבחיסול המחבל, לבין הפגיעה בחפים מפשע, שאותו הגדיר ברק כ-"איזון קשה".
ההתפתחות הבאה היתה עתירה נגד מינוי דני חלוץ, שהיה מפקד חיל האוויר בזמן התקיפה, לתפקיד סגן הרמטכ"ל. העתירה התבססה בחלקה על ראיון משנת 2003, בו נתן חלוץ גיבוי מלא למבצעי התקיפה. המשפט הזכור ביותר מאותו ראיון היה "מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה? אני מרגיש מכה קלה באווירון".
בג"ץ (לוי, נאור, עדיאל) לא התקשה לדחות את העתירה.
עם זאת, לוי מתח ביקורת על חלק מהתבטאויותיו של חלוץ, והדגיש כי לצד החשיבות שבגיבוי חיילי צה"ל, יש להדגיש "גם, וקודם כל, את החשיבות העליונה הנודעת לערך החיים, ואת הרגישות והצער על אובדן חייהם של חפים מפשע, ישראלים או פלסטינים".
עוד קודם לכן, בשנת 2003, הוגשה עתירה נגד החלטת היועמ"ש והפצ"ר שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד אף אחד מהמעורבים, לא מהדרג המבצעי ולא מהדרג המדיני. הטיפול בעתירה התעכב מסיבות שונות.
בסופו של דבר, לבג"ץ היה קל לדחות את העתירה נוכח הודעת המדינה משנת 2008 על הקמת ועדת בדיקה לאירוע.
בשנת 2011 פורסם הדו"ח המקיף של הועדה.
הועדה מצאה, כי היקף הפגיעה בבלתי מעורבים נבע בעיקרו מכשל מודיעיני, שהעריך באופן שגוי שבמוסך הסמוך לביתו של שחאדה לא נמצאים אזרחים בשעה שבה בוצעה התקיפה.
בנוסף, ההערכה היתה שבתו של שחאדה *לא* שוהה בבית – נתון שהוגדר כתנאי לאישור התקיפה.
לפי הדו"ח, היתה הסכמה שאם תוצאת התקיפה היתה ידועה בזמן אמת – המבצע לא היה מאושר. כלומר, בדיעבד מוסכם שעיקרון המידתיות הופר. הדו"ח פירט את שורת התחקירים הארוכה שבוצעה בשב"כ ובצה"ל בעקבות האירוע ואת הפקת הלקחים, שאחד החשובים שבהם היה שילוב קבוע של ייעוץ משפטי בשלב התכנון.
בפרק ההמלצות, הועדה נמנעה מהמלצות אישיות כלשהן, משום שקבעה שלא נמצא חשד לפלילים נגד מי מהמעורבים, וכן משום שכולם לא צפו או חלילה ביקשו לגרום לפגיעה בבלתי מעורבים.
הכשל היה, כאמור, מערכתי – ונבע מתמונת מודיעין חסרה. לפיכך, המלצות הועדה התמקדו במישורים המערכתיים השונים.
וכך, בשנת 2011, אחרי שלושה פסקי דין שעסקו בשחאדה, תחקירים רבים שנעשו במערכת הביטחון, וועדה מיוחדת שישבה על המדוכה – באה הפרשה לסיומה. ועד כאן סיפור המעשה. כעת, מה אפשר ללמוד מפרשת שחאדה?
ראשית, עיניכם הרואות את כמות המשאבים שהושקעו בתחקיר האירוע, שהוא קודם כל אירוע מבצעי.
כלומר, כל מי שטוען שצה"ל אדיש למותם של חפים מפשע, ושישראל אינה בודקת את עצמה לאחר שמתרחשת פגיעה בבלתי מעורבים – פשוט מקשקש. אין עוד מדינה שבדקה כל כך לעומק אירוע שבו חוסל ארכי-טרוריסט שאחראי לפיגועים קטלניים רבים.
שנית, הפרשה מלמדת על חשיבותה של מערכת משפט *עצמאית וחזקה*.
אם הקהילה הבינלאומית לא היתה משתכנעת שיש בישראל מערכת משפט חזקה – בית משפט עליון עצמאי שבוחן את הדברים, ומערך ייעוץ משפטי שמקפיד על יישום דיני הלחימה – חייהם של כל מי שהיו מעורבים בחיסול שחאדה היו נראים אחרת לגמרי.
סביר להניח, שהם היו נרדפים בעולם, ונחשבים לפושעי מלחמה.
שלישית, בעקבות פרשת שחאדה הופקו לקחים רבים, וכיום הליך אישור המטרות הוא סדור ומורכב יותר. יש לכך כמובן מחיר מבצעי, משום שלעיתים תקיפה לא יוצאת אל הפועל בשל היקף הפגיעה בבלתי מעורבים – אבל התועלת עולה בהרבה על העלות.
בזכות ההקפדה, נחסכת פעמים רבות פגיעה בחפים מפשע.
מצד שני, ברור שלא ניתן להימנע כליל מפגיעה שכזו, והדברים מקבלים משנה תוקף מאז ההתנתקות, כאשר אין לישראל שליטה אפקטיבית בעזה, וקבלת המודיעין בזמן אמת היא מלאכה מורכבת יותר.
לכן, בסופו של דבר אין מנוס מאיזון. ובעקבות הלקחים שהופקו מפרשת שחאדה, תהליך האיזון הוא סדור וזהיר.
רביעית, ולסיום, צריך להבחין בין המישור המבצעי לבין התבונה המדינית.
השאלה האם מותר לתקוף מחבל גם במחיר של פגיעה בבלתי מעורבים היא שאלה משפטית-טקטית. השאלה האם תקיפה כזו מקדמת את האינטרסים הרחבים של מדינת ישראל היא שאלה מדינית-אסטרטגית – וככזו היא בעיקרה *פוליטית*, ולא משפטית.
נסכם:
סלאח שחאדה, מחבל שרצח ישראלים רבים, נהרג בתקיפה שגבתה, בשל כשל מודיעיני, גם את חייהם של 14 חפים מפשע. זו תוצאה קשה מאוד, ובדיעבד גם בלתי מידתית. בעקבות הפרשה, הופקו לקחים רבים, במטרה לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בבלתי מעורבים. אבל צמצום איננו מניעה מוחלטת.
שיהיה ערב שקט.
קישור לפסק הדין המלא בעניין הסיכולים הממוקדים:
https://t.co/DTtjTSkzgk
קישור לפסק הדין המלא בעניין מינוי חלוץ לסגן הרמטכ״ל:
https://t.co/oswXD8rgPm
קישור לפסק הדין המלא בעניין פתיחה בחקירה פלילית:
https://t.co/oYVUkii8hD
קישור לדו״ח המלא של הועדה:
https://t.co/3IKkGTite1
כמובן, בציוץ הראשון צריך להיות ״ידיו מגואלות״, ולא ״דמו מגואל״. קשה לערוך את עצמך.
אגב, מי שייצג את הממשלה בשתי העתירות נגד דני חלוץ ובעתירה בעניין הסיכולים הממוקדים היה פרקליט – שמאלני, רודף ימנים, תופר תיקים, עוכר ישראל ואוהב מחבלים – בשם שי ניצן.