ביום שישי פורסם ב-״הארץ״ טור מאת שחר גינוסר, שכותרתו ״סיקור חיובי הוא שוחד. נקודה״ 👇. הטור הסתיים ב-״שיעור קצר בהיסטוריה״ – שבו המורה הוא גינוסר, והתלמיד המבויש, שפלט שטות, הוא פרקליט המדינה, שי ניצן. השיעור התמקד בפסק דין משנת 1994 בעניינו של אורי עמית, אז ראש עיריית רמת גן.
לפי גינוסר, פסק הדין המדובר הוא דוגמה ללא פחות מאשר הלכה של בימ״ש העליון, שבה הוכרה התזה של סיקור חיובי כשוחד. איכשהו, כל מומחי המשפט פספסו את פסק הדין המדהים הזה, שכמובן שומט את הקרקע מתחת לטענות השונות לפיהן תיק 4000 מהווה תקדים מבחינה זו.
אלא שהעובדות, מה לעשות, שונות.
ראשית, צריך להבין – על קצה המזלג – מהי העבירה של לקיחת שוחד, בה חשוד רה״מ בתיק 4000, ואיך היא שונה מעבירה של הפרת אמונים (עליה כתבתי באריכות כאן 👇).
שתי העבירות עוסקות בעובדי ציבור. ההבדל המרכזי ביניהן הוא שלקיחת שוחד כוללת טובת הנאה שמקבל עובד הציבור.
לטובת ההנאה הזו, שאותה מקבל עובד הציבור, קוראים בשפה משפטית – ״מתת״. אם העובד הציבור מצידו מחזיר למשחד טובת הנאה, היא מכונה – ״תמורה״.
כדי להרשיע בלקיחת שוחד יש להוכיח את המתת; שהמתת ניתנה בגין, או ״בעד״, פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור; וגם שעובד הציבור היה מודע לכל זה 👇.
שאלת ״הסיקור החיובי״ נוגעת איפוא באותו יסוד של ״מתת״ – טובת ההנאה שקיבל לכאורה רה״מ.
בכתב החשדות נגד רה״מ 👇, המתת המדוברת היא ״היענות חריגה [מצד אלוביץ׳] לדרישות [רה״מ ורעייתו] להטיית הסיקור באתר ׳וואלה׳״, או בעברית – טובת ההנאה שרה״מ קיבל כביכול היתה סיקור אוהד באתר ״וואלה״.
כלומר, לפי החשד, אלוביץ׳ התערב ופעל כדי להעניק לרה״מ סיקור אוהד, ורה״מ מצידו קיבל את המתת ״בעד פעולה הקשורה בתפקידו״.
הטענה שמושמעת בתקשורת ביחס לכך מצד תומכי רה״מ היא שהתקדים המשפטי נעוץ בכך שיסוד המתת מגולם בהענקת סיקור חיובי כאמור.
וכעת, נחזור לפסק הדין בעניין אורי עמית.
סיפור המסגרת מתואר בטור של גינוסר:
עמית היה ראש העיר, ושני המשחדים היו בכירים בחברת ״דן״. החברה רצתה ״לזרז״ את האישורים הבירוקרטיים הנדרשים לצורך העברת חניון אוטובוסים מסוים.
לפי האישום 👇, המשחדים העבירו תרומה בסך 5000 דולר אל מו״ל של מקומון, והמקומון היה בגדר שופר של העיריה.
מה שגינוסר לא סיפר לכם, הוא שלשני המשחדים לא היה שום קשר למקומון, וכמובן שהם לא השפיעו ולא יכלו להשפיע, בשום דרך, על תוכן המקומון. המתת שנתנו לעמית לא היה איפוא סיקור חיובי, אלא פשוט 5000 דולר – רק שהכסף לא הוזרם במישרין לכיסיו של עמית, אלא לכיסיו של תאגיד שעמית חפץ ביקרו.
כלומר, ה-״תקדים״ המדובר שונה לחלוטין מעניינו של רה״מ מבחינה זו, שכן בפרשת עמית המתת היה פשוט כסף, שניתן לגוף שהמשחדים אינם קשורים אליו ובודאי לא שולטים בו, ואילו בתיק 4000 המתת לכאורה הוא הטיית הסיקור. אין זה פלא איפוא שהתקדים המהדהד הזה חמק מעיניהם של הפרקליטות וסנגורי רה״מ.
ההקבלה בין הפרשות היתה מתקיימת אם המשחדים של ראש העיר עמית היו משנים את האופן שבו סוקרה העירייה במקומון שבבעלותם או שנתון להשפעתם – ואז הם היו פועלים כפי שפעל לפי החשד אלוביץ׳ ביחס לאתר ״וואלה״. אלא שאלה נסיבות שכלל לא התקיימו בפרשת עמית, שאינה דומה מבחינה זו לתיק 4000.
אבל אם הגעתם עד פה – אז קצת על פרשת עמית והשלכותיה.
הנתון המעניין בפרשת עמית, וגינוסר ציין זאת, הוא שהמתת, קרי הכסף, לא שולם לעמית עצמו, אלא הוגדר כ-״תרומה״ ששולמה לחברה שהיא יישות משפטית נפרדת לחלוטין. המשחדים העלו טענה שהם תרמו למעין ״קרן לפיתוח העיר״, ולכן לא מדובר בשוחד.
בפסק דין בפרשת עמית, נקבע שהמשחדים היו מודעים לכך שהתרומה שנתנו יועדה למו״ל המקומון, ולא לאותה ״קרן העיר ר״ג״. אבל, נקבע בנוסף שזה לא ממש משנה, משום שגם תרומה לגוף שפועל למען הציבור – יכולה להיחשב כמתת ולשכלל עבירת שוחד. לקביעה זו היו שני יישומים מעניינים בפרשות מאוחרות יותר.
הראשונה היא עניינו של שמעון אלגריסי, בכיר בעיריית אילת, שהורשע בלקיחת שוחד. המתת היה תרומה לאגודות ספורט, באופן שלא הקים לאלגריסי טובת הנאה ממשית ישירה.
אלגריסי ערער לבימ״ש העליון, שדחה את הערעור, תוך הסתמכות על פרשת עמית, וקבע שגם תרומה שהיטיבה עם הציבור יכולה להוות שוחד.
הפרשה השנייה, והמוכרת יותר, היא של אורי לופוליאנסקי, שהורשע בלקיחת שוחד במסגרת ״תיק הולילנד״.
מרבית המתת שבגינו הורשע לופוליאנסקי היה תרומות לעמותת ״יד שרה״ – שהיא ללא ספק ארגון חסד, שמשרת את הציבור כולו. רק שמדובר גם בגוף שהיה קרוב לליבו של לופוליאנסקי, שהיה גם מייסד העמותה.
לופוליאנסקי ערער, וטען שהיות שמדובר בתרומות לגוף ראוי כמו ״יד שרה״, ומאחר שאין מחלוקת שהוא לא קיבל אגורה לכיסו – יש לזכותו מלקיחת שוחד.
בימ״ש העליון דחה את הטענה גם הפעם, איזכר את פרשות עמית ואלגריסי (ונוספות), ושב וקבע כי גם תרומה שמשרתת את הציבור כולו יכולה להיחשב כמתת אסורה.
כלומר, לצורך שאלת ההרשעה, תרומה לגוף ציבורי כלשהו יכולה להוות מתת אסורה, ממש כמו מעטפת כסף מזומן שעובד הציבור מקבל ״מתחת לשולחן״. מבחינה זו, אין הבדל בין השניים.
בהערת אגב אציין כי בין שני המצבים עשוי להיות כמובן הבדל ניכר בשאלת העונש, ובימ״ש התייחס לכך ביחס ללופוליאנסקי.
ולמה זה מעניין, ואיך זה קשור בכל זאת לתיק 4000?
משום שההכרה לפיה אפילו תרומה לגוף ציבורי, שעובד הציבור לא הפיק ממנה תועלת ישירה יכולה להיחשב כמתת המגבש עבירת שוחד – מלמדת אותנו שתי תובנות חשובות, שבימ״ש העליון התייחס אליהן מפורשות, גם בעניין אלגריסי ובעיקר בעניין לופוליאנסקי.
התובנה הראשונה היא שאין בעצם גבול לכסות שיכולה המתת ללבוש. בציבור הרחב יש שמבחינים, לדוגמה, בין מתן כסף מזומן לכיסו של עובד הציבור, שהוא שוחד ״מובהק״, לבין מתן טובות הנאה שקשה לכמתן בשווי כלכלי ברור, שאז ספק אם מדובר בעבירה. אלא שלפי הפסיקה – אין כאמור הבדל מהותי בין השניים.
וכך נקבע בעניין לופוליאנסקי: ״מדוע פרשה החקיקה רשת פלילית כה רחבה על עבירת השוחד, שאף בה אין כדי למצות את כל המקרים העשויים לבוא בגדרי עבירה זו? טעם הדבר הוא כי ישנו קושי מובנה לחזות מראש את כל המקרים שבהם מעביר אדם תשלום, מספק שירות או מעניק טובת הנאה אחרת לעובד ציבור…
או לגוף אחר במטרה לרצות את עובד הציבור או לשאת חן בעיניו. ברם, חרף הקושי האמור, פעולה כזו מעלה מאליה את החשש שמא עובד הציבור יכיר פנים למשלם… 'סצינת מתן השוחד ולקיחתו עשויה לפשוט וללבוש צורות שונות ומשונות ועל כן יש קושי למצות את כולן ברשימה סגורה של מקרים׳ [אלגריסי]״.
התובנה השנייה היא בעצם מענה על התהייה – למה שעובד ציבור ייקח שוחד בדמות תרומה לתאגיד ציבורי? ״מה יוצא לו מזה״?
או כמו שנוסחה השאלה על ידי בימ״ש העליון בעניין לופוליאנסקי – ״ויקשה השואל: מה רווח מפיק עובד הציבור מתרומה המורמת לטובת גוף שאין לו אינטרס כלכלי בו?״. והנה התשובה:
״התרומה נזקפת לזכות מבקש תרומה ונותנת בידו משאבים לטיפוח תדמיתו. *תפיסה זו רואה בתרומה מקור להפקת הנאה גשמית מצד עובד הציבור בשל כך שהיא מעלה את קרנו ומשפרת את מעמדו הציבורי*… המתת שניתנה לאיש הציבור *מצמיחה תועלת לתדמיתו*, וכך אף שאינה 'כסף׳ ממש, ׳שווה כסף׳ ודאי שהיא.
כלומר, בימ״ש העליון קבע שמתת, לצורך עבירת השוחד, יכולה להיות כל דבר. ובימ״ש העליון גם הסביר שעובד הציבור עשוי לקבל טובת הנאה ממשית בדמות ״שיפור מעמדו הציבורי״, או ״תועלת לתדמיתו״.
במילים אחרות, אם עובד הציבור רוצה לשפר את מעמדו ותדמיתו – עשוי להיות לו מניע לקבל מתת מתאימה.
אז למה יש רבים שרואים במתת שהיא סיקור חיובי משהו כל כך מורכב ואפילו מופרך? שאלה טובה.
תהא התשובה אשר תהא, פסק הדין בעניין עמית לא מהווה תקדים רלבנטי של הגדרת סיקור חיובי כמתת, אך הוא עשוי ללמד, יחד עם פסקי הדין שלאחריו, שהגדרה שכזו היא הרבה פחות בעייתית ממה שנדמה לנו.
שבוע טוב.
קישור לפסק דין בעניין אורי עמית: https://t.co/aV0HA7zsP0
קישור לפסק הדין בעניין שמעון אלגריסי: https://t.co/4X9OPAh3Ru
קישור לפסק הדין ב-״תיק הולילנד״ (עניינו של לופוליאנסקי מתחיל בעמ׳ 523): https://t.co/MJAvDHlPYh
חג שמח!