במסגרת הקמפיין (הבזוי) למען עמירם בן אוליאל נשמעות טענות רבות, יצירתיות יותר או פחות, שמנסות לשכנע אתכם שעניינו של בן אוליאל הוא יחיד ומיוחד – ולכן ההתגייסות היא רק למענו, ולא התגייסות עקרונית כלשהי.
כי לטעון את האמת הגזענית, זה קצת לא נעים.
בפועל, אם אתם לא מבחינים בין בני אדם לפי מוצא אתני, אי אפשר באמת לטעון שיש משהו "תקדימי" בעניינו של בן אוליאל, שכן פלסטינים רבים נחקרו בדרך דומה – הן לפניו, והן לאחריו.
כדוגמה לפלסטיני שכזה, שכנראה שמעולם לא שמעתם על אודותיו – בואו נספר בקצרה את סיפורו של אדם בשם אחמד קונבע.
קונבע הואשם בביצוע מספר פיגועי טרור, שהמוכר בהם הוא רצח הרב רזיאל שבח ז"ל ביום 9.1.2018.
הוא נעצר ביום 17.1.2018, והועבר לחקירת שב"כ. במסגרת חקירתו, הופעלו כלפי קונבע "אמצעים מיוחדים", כלומר חקירה שכללה שימוש באמצעים פיזיים. לאחר הפעלתם, הוא הודה בחשדות נגדו – והועמד לדין.
כפי שאתם כבר יודעים, כתוצאה מהדיונים האינסופיים בעניינו של בן אוליאל, במצב כזה השאלה המשפטית המרכזית נוגעת *בקבילות* הודאותיו של קונבע – האם הן ניתנו באופן חופשי ומרצון, כדרישת החוק, או שהוא נמסרו תחת מצב כפייה או איום, ואז הן פסולות ואי אפשר להשתמש בהן כראיה נגדו.
כדי להכריע בשאלה משפטית זו, תחילה יש לקבוע את העובדות הרלבנטיות.
קונבע טען כי עונה במשך 50 שעות, על ידי מספר רב של חוקרים, וכי נמנעה ממנו שינה. במהלך חקירותיו, הוא אף איבד את הכרתו, והחוקרים איימו עליו שיגרמו לנכותו. חלק *מטענותיו* של קונבע (להבדיל מהעובדות) אף נאסר בפירסום.
בשלב קביעת העובדות, בית המשפט מצא שעל קונבע הופעלו "אמצעים מיוחדים" פעמיים ביום 18.1.2018, ופעם נוספת ביום 2018. בכל הנוגע בטיב ובהיקף "האמצעים המיוחדים" – שהפרטים על אודותיהם כמובן אסורים בפירסום – בית המשפט העדיף את גרסת חוקרי השב"כ על פני טענותיו העובדתיות של קונבע.
בכל הנוגע באינטנסיביות של חקירות הנאשם, בית המשפט פירט את מהלך חקירתו של קונבע לאורך שלוש יממות – מליל מעצרו ועד לסוף יום 20.1.2018 – בהן ניתנו לו, במצטבר, כ-17-18 שעות מנוחה *בסך הכל*.
בית המשפט קבע כי מדובר ב-"שעות מנוחה מועטות ביותר", אך כי היתה לכך הצדקה סיכולית.
ביחס לשלב הבא שבו הופעלו על קונבע "אמצעים מיוחדים", ביום 31.1.2018, נקבע שהוא נחקר במשך כ-19 שעות, במהלכן זכה לשעת מנוחה אחת בלבד. לאחר בירור העובדות, בית המשפט קבע כי "האמצעים המיוחדים" שהופעלו כלפי קונבע פגעו באופן חמור בזכותו לשלמות הגוף והנפש, וכן בכבודו כאדם.
עוד נקבע כי האמצעים המיוחדים הסבו לקונבע "כאב פיזי ממשי וכן לחץ נפשי משמעותי". עם זאת, גם הפעם – בית המשפט נמנע מלקבוע האם מדובר ב-"עינויים" אם לאו. עניין חשוב נוסף הוא העובדה שקונבע הודה בחשדות נגדו לאחר הפעמיים הראשונות שבהן הופעלו כלפיו אמצעים מיוחדים, ולפני הפעם השלישית.
לדבריו, העובדה שהופעלו כלפיו "אמצעים מיוחדים" גם ביום 31.8.2018 מוכיחה כי הוא הודה במיוחס לו משום שחשש מהפעלה חוזרת של האמצעים, כפי שאף קרה בפועל. בית המשפט *קיבל* את הטענה הזו, וקבע שלוח הזמנים כשלעצמו מלמד שקונבע אכן חשש, בזמן אמת, ששוב יופעלו נגד "אמצעים מיוחדים".
אך למרות זאת, ואף על פי שבניגוד לבן אוליאל לא היה תיעוד חזותי של ההודאות שמסר קונבע, ולכן הדרך היחידה להתרשם ממצבו היתה באמצעות העדת חוקרי השב"כ – בית המשפט קבע *שנותק הקשר הסיבתי* בין הפעלת האמצעים המיוחדים נגד קונבע לבין הודאותיו שלאחר הפעלתם, וכי הודאות אלה הינן קבילות.
קביעה נוספת בהכרעת הדין היתה כי יש לקבל את עמדת חוקרי השב"כ לפיה היתה הצדקה להפעיל "אמצעים מיוחדים" כלפי קונבע, וזאת נוכח החשש לפיו הוא חלק מחוליה שביצע שרשרת פיגועים – שהפרטים המלאים על אנשיה, האמל"ח שברשותם וכוונותיה אינם ידועים, ויש הכרח מבצעי לסכלם.
אבל זה לא הכל.
בסופה של החקירה הסתבר שהפעלת "האמצעים המיוחדים" על קונבע *לא* הניבה מידע סיכולי ממשי. למרות זאת, בית המשפט קבע כי הגם שזה מצב הדברים שהתברר בדיעבד – אין בכך כדי להביא למסקנה לפיה כלל לא היתה הצדקה להפעלת "אמצעים מיוחדים". ובשורה התחתונה, קונבע הורשע בכל האישומים שיוחסו לו.
ועד כאן הקטעים המעניינים מהכרעת הדין. כעת, הערות ופרשנות.
א. אני מרשה לעצמי להניח, שחלקכם אולי שמע על רצח הרב שבח ז"ל, אך שרובכם אם לא כולכם מעולם לא שמעתם את השם אחמד קונבע. ודאי שלא היה לכם מושג שהוא נחקר תוך הפעלת "אמצעים מיוחדים", ושהכרעת דינו פורסמה לפני כחודשיים בלבד.
ב. לעומת זאת, על עמירם בן אוליאל כולכם שמעתם. חברי כנסת, רבנים, אנשי ציבור וסתם מטומטמים חברו לקמפיין למענו. טונות של מילים נשפכו על "עינויים" שעבר, על הפגמים בהודאותיו, על כך שהוא חף מפשע, צדיק וקדוש – ומה לא. אבל בעצם, מה ההבדל *המהותי* בין עמירם בן אוליאל לבין אחמד קונבע?
ג. יתרה מזאת:
לכאורה, אפשר לטעון שעד "פרשת דומא" – שיטות החקירה של השב"כ לא היו במודעות של הציבור הרחב, משום שהופעלו רק כלפי פלסטינים (בדיוק כפי שאין בישראל דיון ציבורי רציני על הרס בתי מחבלים, שיתחיל מיד לאחר שיהרסו לראשונה בית של מחבל יהודי).
אבל פרשת דומא כבר הסתיימה.
אז איך יתכן שתיק כזה, שמסתיים שבהחלטה מנומקת בעניינו של אדם שנחקר תוך הפעלת "אמצעים מיוחדים", בתנאים *קשים הרבה יותר* מאשר אלה שבהם נחקר עמירם בן אוליאל, שחקירותיו לא הניבו שום מידע סיכולי צופה פני עתיד, וכאשר הכרעת הדין לגביו פורסמה רק לפני כחודשיים – עבר פה בשקט מוחלט?
ד. התשובה, כמובן ולמרבה הצער, היא שקונבע הוא פלסטיני, ואילו בן אוליאל הוא יהודי כשר.
האמת המרה היא שכמעט כל משתתפי הקמפיין למען בן אוליאל לא מציגים עמדה עקבית כלשהי, למשל נגד "חקירות צורך" באשר הן. הם פשוט מבקשים את טובתו של בן אוליאל כי הוא יהודי, ולעזאזל מבחינתם כל השאר.
דוגמה נוספת היא סאמר ערביד, שמואשם שהיה חלק מהחוליה שרצחה את רנה שנרב ז"ל, ושמשפטו *עודנו תלוי ועומד*. ערביד נחקר גם הוא תוך הפעלת "אמצעים מיוחדים" – ובמהלך חקירותיו הובהל לבית החולים כשהוא במצב קשה ובסכנת חיים (!). אבל, גם הוא לא מעניין אף שוחר של זכויות המחבל של בן אוליאל.
ולכן, המסקנה היא שוב אותה מסקנה עגומה:
משתתפי הקמפיין למען בן אוליאל, מחבל יהודי נתעב שהרשעתו חלוטה, לא מתעניינים בשום סוגיה באופן עקבי. לאותם משתתפים אין שום בעיה עם כל פרקטיקה כלפי פלסטינים, אלא רק כלפי יהודים.
ולאבחנה בין בני אדם לפי מוצא אתני – קוראים "גזענות".
ערב טוב.
קישור להכרעת הדין המלאה:
https://t.co/qsPpSPAQnT