בשבוע שעבר, התרחשה מיני-סערה בעקבות צו מעצר מינהלי שני שעליו חתם שר הביטחון נגד קטין יהודי.
הריטואל לפיו מעצר מינהלי של יהודי זוכה לתשומת לב הוא כזה שלמרבה הצער חוזר על עצמו. אבל בואו תשמעו על ארבעה פסקי דין בנוגע למעצרים מינהליים, כולם מהשבוע האחרון, שאיכשהו לא עניינו אף אחד.
פסק הדין הראשון (מבחינה כרונולוגית) עסק באדם שהוצא נגדו צו מעצר מינהלי *חמישי* ברציפות – כאשר הצווים הוצאו בשל היעדר יכולת ראייתית להעמידו לדין. בסך הכל, הוא צפוי לשהות במעצר במשך *שנתיים*.
בג״ץ דחה את העתירה נגד מעצרו וקבע כי ממידע מודיעיני עולה שמדובר בפעיל חמאס מסוכן.
פסק הדין השני עסק באדם שגם הוא נחקר בחשד לביצוע עבירות פליליות, אך בהיעדר תשתית ראייתית שמאפשרת את העמדתו לדין – נעצר במעצר מינהלי לפני כחצי שנה.
בחודש ינואר, בסמוך לאחר הארכת הצו, התרחשה תקלה: העצור לא הובא במועד בפני שופט, ולפיכך נוצר מצב שבו שהה מספר ימים במעצר בלתי חוקי.
למרות התקלה החמורה, ותוך יישום ההלכות שנקבעו לגבי תקלות דומות במעצרים פליליים ״רגילים״ – בג״ץ דחה את עתירת העצור, וקבע כי מסוכנותו מצדיקה את המשך מעצרו המינהלי, גם בהינתן העובדה ששהה במעצר בלתי חוקי. נותר רק לשער את מהומת האלוהים שהיתה נוצרת כתוצאה משגגה דומה ביחס לעצור יהודי.
פסק הדין השלישי עניינו באדם בן 52 שבמשך 25 שנים (!) נעצר מינהלית לתקופות ממושכות, משוחרר – ונעצר שוב. הוא שוהה במעצר מינהלי כבר *שנה וחצי*, ועוד היד נטויה. גם הפעם, בג״ץ דחה את העתירה נגד מעצרו, וקבע כי המידע המודיעיני מבסס את ההערכה לפיה הוא פעיל חמאס שמסכן את הביטחון באיו״ש.
פסק הדין הרביעי, הדומה לשלישי, עניינו באדם בן 44 שנים, שגם הוא נעצר מינהלית ומשוחרר, וחוזר חלילה, ב-25 השנים האחרונות. הוא צפוי לשהות במעצר מינהלי במשך כשנה.
אני מניח שלא תופתעו לשמוע שבג״ץ דחה גם את עתירתו, וקבע שהחומר המודיעיני מבסס את ההערכה שהוא פעיל פת״ח מסוכן.
ולמה סיפרתי לכם על ארבעת פסקי הדין הללו?
ובכן, כי מדובר בארבעה פסקי דין – כולם, כאמור, רק מהשבוע האחרון – שעוסקים בנסיבות הרבה יותר קיצוניות מאשר כל מעצר מינהלי של יהודי אי פעם.
ולמרות זאת, לא שמעתם דבר על פסקי הדין הנ״ל, ובהחלט יתכן ששמעתם על מעצר מינהלי של יהודים.
מי שמתנגד למעצר מינהלי, וטוען שמדובר בכלי לא דמוקרטי (שכן מעצר מינהלי פירושו כליאת אדם ללא משפט, ועל סמך מידע מודיעיני שאין לעצור יכולת לטעון ביחס אליו) – לא יכול להתנגד באופן סלקטיבי רק כאשר מדובר ביהודים. העמדה ביחס לכלי המשפטי הזה חייבת להיות *עקבית*. אחרת, היא גזענית.
גם הניסיון לטעון שיש להבחין בין אזרח לבין ״האוייב״ הוא כושל:
מעצר מינהלי מבוסס על מידע מודיעיני שאוסף השב״כ. העצור לא מועמד לדין, וכמובן לא מורשע. לכן, בלתי אפשרי להניח שהמידע נגד פלסטינים הוא לעולם מהימן, והמידע נגד יהודים תמיד אינו כזה. הגוף האוסף הוא כאמור אותו גוף – השב״כ.
בהתאם, עצם הטענה שעצור מינהלי פלסטיני הוא ״אוייב״ היא בגדר הנחת המבוקש, שכן כדי שאדם יחשב לטרוריסט יש להוכיח את אשמתו. והאשמה של עצור מינהלי – אינה מוכחת.
נכון, יש הרבה יותר טרור פלסטיני מאשר טרור יהודי. אבל גם יש ״רק״ ארבעה יהודים במעצר מינהלי, לעומת כאלף פלסטינים.
בוקר טוב.