קטגוריותקולו של העם

קולו של העם

ביום 16.10.1953 קרו שני דברים חשובים בעולם המשפט הישראלי, אף שחשיבותם לא הובנה מיד כשהתרחשו: אסתר חיות באה לעולם, ובג"ץ פירסם את פסק הדין הידוע כ-"קול העם". שבעים שנים בדיוק חלפו מאז, וזו הזדמנות טובה לדבר שוב על פיסת ההיסטוריה הזו, גם בראי הימים הנוראים.

נתחיל, עבור מי שלא מכיר, בסיפור המעשה:
הימים הם ימי מלחמת קוריאה. עיתון קומוניסטי וזניח בשם "קול העם" פירסם ידיעה לפיה ממשלת ישראל הביעה נכונות לשלוח את חיילי צה"ל להילחם לצד ארצות הברית ונגד ברית המועצות. מטבע הדברים, הידיעה היתה שקר מוחלט ("פייק", במונחים של ימינו).

בתגובה, הפעיל שר הפנים סמכות שהוקנתה לו בסעיף חוק מפורש 👇,
שקבע כי יש לשר אפשרות לסגור עיתון, אם לדעתו של השר פורסמה בו ידיעה אשר עלולה לסכן את שלום הציבור.
לכאורה, פשוט וקל. יש סעיף חוק מפורש, יש סמכות לשר, השר הפעיל את סמכותו – ובא לציון גואל. משילות כחול-לבן במלוא תפארתה.

אלא שהעיתון "קול העם" עתר לבג"ץ. את פסק הדין בעתירה כתב אגרנט, כשלצידו זוסמן ולנדוי – שלושתם נשיאי מופת של בית המשפט העליון, שכיהנו בתפקיד במצטבר כ-17 שנים.
נתחיל דווקא בשורה התחתונה:
בסופו של דבר, העתירה של "קול העם" התקבלה פה אחד, וצו הסגירה שהוציא שר הפנים בוטל.

בג"ץ קבע, שאומנם אותו סעיף חוק מקנה לשר הפנים סמכות לסגור עיתון, אבל זה לא ממש לפי שיקול דעתו – כי את אותו שיקול דעת יש להפעיל בתנאים מסוימים. התנאי המרכזי הוא שאין די בכך שהשר חושב שפירסום יסכן את שלום הציבור, אלא שצריך להוכיח שקרוב לודאי שתתרחש פגיעה "רצינית" בשלום הציבור.

ולמה בג"ץ ראה לנכון לקרוא תנאי כל כך מגביל לתוך סעיף חוק שמקנה לשר סמכות שאותה הוא יכול להפעיל לפי דעתו?
התשובה היא שבג"ץ קבע שיש לנו, לכולנו, זכות לחופש ביטוי – והוצאת צו שמורה על סגירת עיתון פוגעת כמובן בחופש הביטוי שלו. לכן, יש לפרש בצמצום רב את הסמכות החוקית להוצאת צו.

ומאיפה הסיק בג"ץ שיש לנו זכות לחופש ביטוי, שמצריכה את הגנת בתי המשפט ומאפשרת פרשנות מצמצמת כל כך של סעיף חוק מפורש?
ובכן, בג"ץ פשוט המציא את הזכות הזו, שלא היתה כתובה בשום חוק – וגם לא כתובה עד עצם היום הזה בשום חוק או חוק יסוד. בג"ץ למד אותה מתוך עקרונות השיטה הדמוקרטית.

כלומר, מה ששלושת נשיאי בית המשפט העליון הדגולים עשו הוא לקחת סעיף חוק שמקנה סמכות לשר, שאותה הוא יכול להפעיל לפי שיקול דעתו – וכמעט רוקנו אותה מתוכן.
הם עשו זאת בשמו של עיקרון "חופש הביטוי", שלא היה לו ואין זכר בחוק, שאותו הם הציבו בבסיס שיטת המשטר הדמוקרטית שהוקמה בישראל.

במבט לאחור, פסק הדין בעניין "קול העם" נחשב כאחת מאבני הראשה המשפטיות של ישראל. אין פרח משפט שלא למד אותו, אין פסק דין שעוסק בחופש הביטוי שלא מאזכר אותו, ואינספור פיתוחים ומאמרים משפטיים נסמכו עליו.
היסטורית, הוא נחשב כיצירת מופת משפטית – ועל כך מסכימים בעצם כולם.

אבל מעניין לפרק את הטקסט המכונן של פסק הדין, כי אם נתבונן על חלקים שונים מתוכו – אפשר שנקבל פרספקטיבה מעודדת לגבי ימינו אנו. אפשר, שניזכר שכבר לפני שבעים שנים היו ענקי משפט שהציבו את היסודות שעליהם נבנו במרוצת השנים בניינים אדירים.

לא נוכל להקיף הכל, אז נסתפק רק בכמה דוגמאות:
בפתח הדברים, קבע בג"ץ כי "העקרון של חופש ביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי… תפיסה פשוטה של המשטר הדמוקרטי טומנת בחובה הצדקה הגיונית להחלתו של עקרון זה".

לכאורה, אכן פשוט. אבל, אתם זוכרים שהעיקרון הזה לא היה כתוב בשום מקום, והוא יציר "ההיגיון" של השופטים?

בהמשך, בג"ץ כינה את חופש הביטוי כ-"זכות עילאית". עם זאת, אגרנט הדגיש כי "הזכות לחופש ביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח לאור המגמה של קיום אינטרסים מדיניים-חברתיים חשובים".
בתרגום ממשפטית של 1953 לזו של 2023 – אגרנט דיבר על מידתיות.

כי מה בעצם אגרנט קבע?
הוא קבע שבצד אחד יש זכות אדם, ובצד השני יש אינטרס ציבורי – וצריך לאזן ביניהם. מותר לפגוע בזכות האדם בשם האינטרס הציבורי, אבל באופן מידתי.
אי אפשר לקדש את הזכות, ואי אפשר לקדש את האינטרס – והשאלה מי גובר על מי תלויה בהכרעה שיפוטית על סמך הנסיבות.

לכאורה, זה מובן מאליו. אבל, לא חסרות דוגמאות, גם בימינו אנו, שבהן יש מי שקורא להעדיף את זכותו באופן גורף, ולעזאזל האינטרס הציבורי הכולל; וגם יש מי שמעדיפים את הגשמת האינטרס שעליו אמונה הממשלה הנבחרת – ולמי בכלל אכפת מזכויות אדם.
לאלה גם אלה, אין לי אלא למסור ד"ש חמה מן העבר.

הלאה. זוכרים שהתווכחנו פה על הכרזת העצמאות?
בג"ץ קבע כי "הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט בדבר השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון – פירושם כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש". ממש כך.
מי היה מאמין שכבר ב-1953 השופטים היו "סמולנים" ו-"אקטיביסטים" חסרי תקנה.

נמשיך אל המשפט שהוא אולי הידוע ביותר בפסק הדין: "הלא זו אקסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו". כלומר, עם כל הכבוד למה שכתוב בסעיף חוק שירשנו מהבריטים – הקמנו דמוקרטיה במדינת ישראל, שמבוססת, כאמור, על חירות והבטחת חופש ומצפון.

לכן, אומנם החוק מקנה לשר סמכות לפעול לפי שיקול דעתו – אבל זו "אקסיומה" שיש לבצע פרשנות משפטית שנגזרת מ-"מערכת החיים הלאומית" שלנו, ולצמצם מאוד את הסמכות הזו.
למי שלא יודע, עד עצם היום הזה יש ויכוח מר על צמצום פרשני של סמכויות שהממשלה שלנו ירשה מהבריטים. למשל, הרס בתי מחבלים.

אלא שפסק הדין של אגרנט – שמקובל היום על ידי כל קצות הקשת הפוליטית – הוא בעצם זהה מהותית לשורת פסקי הדין שבהם צומצמה מאוד יכולתה של הממשלה להשתמש בתקנות שעת חירום המנדטוריות, למשל לצורך הרס בתי מחבלים.
אז למה צמצום על ידי אגרנט כן וצמצום על ידי ברק לא? תחשבו לבד על התשובה.

טרם סיום, אגרנט ציין כי בג"ץ ישתדל שלא להתערב בשיקול הדעת של שר הפנים, אך יעשה זאת אם "טעה בשיקול דעתו, מחמת היגררו אחרי שיקולים שהם מחוסרי חשיבות, מופרכים או אבסורדיים".
אם נשתמש שוב במילון עברי (1953) – עברי (2023) שלנו, נגלה שהפעם אגרנט בעצם דיבר על עילת הסבירות.

בהשתמשו במילים הנ"ל, אגרנט למעשה קבע שבג"ץ יתערב גם יתערב בשיקול דעתו של הוד מעלתו השר, גם אם יש לו סמכות חוקית כדת וכדין, אם הוא יגיע למסקנה שהשר טעה, או שקל שיקולים חסרי חשיבות.
אבל היי, אל תשכחו שאהרן ברק המציא את עילת הסבירות, ושבאופן כללי לא יעלה על הדעת שבג"ץ יעסוק בכך.

ועד כאן, המסע הקצר בין אלפי המילים של פסק הדין בעניין קול העם. לשמחתנו, המילים האלה כבר חקוקות, וישארו פה לנצח. אני יודע שזו שעה קשה, אבל לפני שנסיים, בואו ננסה בבקשה לעשות דימיון מודרך כפול – גם לחזור לתקופת האבן של לפני שבועיים, וגם לדמיין שפסק דין דומה היה מתפרסם אז.

למשל, נניח שבשנה המוטרפת שבה השתוללה פה ה-"רפורמה" – בג"ץ היה מפרש סעיף שמקנה לשר סמכות באופן שמעקר אותה כמעט כליל, בשם ההגנה על זכות אדם שכלל לא מעוגנת בחוק.
אין ספק שלהקת צווחנים לובשי חליפות, שעל פניהם ארשת רצינות, היתה חורכת את האולפנים, העיתונים והרשתות החברתיות.

הם היו "מסבירים" לכם עד כמה בג"ץ פוגע ב-"משילות", כמה לא יעלה על הדעת שיתערבו בשיקול דעתו של שר נבחר, כיצד בג"ץ תומך בקומוניסטים האנרכיסטים, מדוע השופטים הם אוהבי ארגוני שמאל – וכמובן כיצד הם מבקשים להשתלט על המדינה ולכונן "דיקטטורה שיפוטית".
אלא שעם עובדות, קשה להתווכח.

העובדות הן, שהכלים המשפטיים שבהם השתמשו שופטי בית המשפט העליון מאז ועד היום – הומצאו כבר בראשית ימי המדינה, בעידן שבו עדיין היו בו השופטים "הישנים הטובים" אגרנט, זוסמן ולנדוי. ברק היה אז תלמיד תיכון בן 17.
ואין אף מחקר, אף לא אחד לרפואה, שהוכיח שמאז בג"ץ התערב יותר ויותר.

כך שבמבחן ההיסטוריה – בג"ץ קול העם בעינו עומד. הוא לעולם יוכיח שכבר לפני 70 שנים בית המשפט העליון "המציא" זכויות, דאג לשמור עליהן, והגביל את כוחה של הממשלה לפגוע בהן.
למרבה הצער, היינו צריכים לחוות אסון נורא כדי שמי שניסו לקעקע את ההיסטוריה – יושלכו לפח האשפה שלה.

ערב טוב. 🇮🇱

קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/FuAoD6M5in