קו שבר

ב-7.10 פרצה המלחמה.
מאז אותו בוקר ארור של שבת שחורה, הנפש אינה יודעת מנוח. אינספור סיפורי אימה וגבורה, עדויות מטלטלות וסרטונים שהופכים לסיוטים, שנשזרו יחדיו לתוך טראומה לאומית שהיא מציאות חיינו.
ובתוך כל אלה, ביום חמישי שעבר התרחש בירושלים פיגוע טרור "רגיל".

הנה האירוע, כפי שאני מבין אותו מהסרטונים שהופצו:
הזירה היא טרמפיאדה בכניסה לירושלים. רכב כסוף עוצר, וממנו יורדים שני מחבלים, שמתחילים בירי לכל עבר, ואז נכנסים חזרה לרכב, מן הסתם במטרה להימלט מהמקום.
בחלוף כמה שניות, מגיע מהנתיב השני אדם לבוש בבגדים אזרחיים, וחותר למגע.

במקביל לאותו אדם, נכנסת לתמונה דמות נוספת, מצד ימין, שפותחת גם היא בירי. כיום, אנו יודעים שאותה דמות היא חייל צה"ל.
אפשר לראות כיצד החייל מבצע ירי, גם לעבר האזרח (הפגיעה בכביש יוצרת נתזים), והאזרח מתרחק בריצה מהרכב. כעבור כמה מטרים, האזרח עוצר, יורד על ברכיו ומרים את ידיו.

הסרטון מסתיים בכך שהאזרח פושט את הבגד העליון שעל גופו, וחושף חולצה בהירה.
ניתן רק לחשוב על מה שעבר בראשו של האזרח באותן שניות. בקור רוח מופלא, הוא הבין שיש חשש שיזהו אותו כמחבל, ולכן עשה כל שביכולתו על מנת להראות לחייל היורה שאינו מהווה סכנה.

המשך האירוע תועד בסרטון נוסף.
בפתח הסרטון הזה, האזרח כבר פשט את הבגד העליון. הוא נראה בבירור כשהוא על ברכיו, ידיו מונפות, וככל הנראה הוא צועק לעבר החייל.
נשמעת ירייה ראשונה, שפוגעת במרכז גופו של האזרח, וניתן להבחין בכתם הדם ההולך ומתפשט. האזרח נעמד, מנופף בידיו. ואז נשמעת ירייה שנייה, והאזרח מתמוטט.

האישה שצילמה את הסרטון נשמעת אומרת, בקול שבור: "רפאל, הוא מת. הוא מת. הוא נפל. הוא מת".
האזרח נשען על ידו הימנית, מנופף בידו השמאלית, ובמרכז גופו הולך ומתפשט כתם הדם. החייל שביצע את הירי עומד כמה מטרים ממנו, וממשיך לכוון לעברו את נשקו.
הזמן חולף, ואיש לא ניגש לסייע לאזרח.

בחלוף כמה שעות, התבררו הפרטים המזוויעים:
האזרח הגיבור, שחתר למגע עם המחבלים, הוא יובל דורון קסטלמן ז"ל.
הוא לא נורה בשוגג. הוא נורה, פעמיים, למרכז פלג גופו העליון, במטרה להביא למותו. הירי בוצע כשהוא כורע על ברכיו, ידיו מונפות אל על, ובעליל לא נשקפת ממנו שום סכנה לזולת.

קשה לי לתאר במילים עד כמה הזדעזעתי מהאירוע הזה, לפחות לפי הפרטים הידועים כרגע.
כישראלי, כיהודי וכציוני – יש בי דאבון לב נורא על מוות מיותר של לוחם אמיץ כמו יובל, שבתושייה ובגבורה הבין מיד את המתרחש, עצר את רכבו – ותוך סיכון חייו רץ לעבר האש. מותו הוא טרגדיה אנושית איומה.

כמובן, שאין בליבי כל צער על מותם של המחבלים הרוצחים בני העוולה. בזכות יובל ז"ל, וכנראה גם תודות לירי שביצע החייל – המחבלים לא הצליחו להימלט, ואולי ניצלו חייהם של נוספים.
אבל, חוץ מהיותי ישראלי, יהודי וציוני – אני גם, ואולי קודם כל, בן אדם. וככל אדם, גם אני תבנית נוף מולדתי.

עולם הערכים שחונכתי לאורו, שהתעצבתי לפיו ושאותו אנסה בכל כוחי להנחיל גם לדורות הבאים – הוא כזה המקדש את החיים, את האדם, את החירות ואת הצדק. הוא עולם של חוק וסדר, של אבחנה בין טוב לבין רע.
ובאותה נשימה, הוא גם אמונה בנאורות ובהגות המדינית שהורישו לעולם הובס, רוסו, לוק ואחרים.

התרגום המעשי של כל אלה הוא, בין השאר, הזדהות כנה עם הרעיון הבסיסי ביותר של מדינה:
אמנה חברתית בין כלל האזרחים לבין עצמם, שמתאספים בצל קורתה של יישות מדינית. במקום חיים מלאי רומנטיקה כפראים אצילים, מסרנו בידי הממלכה את המונופול על הפעלת אלימות, על שפיטת בני אדם ועל ענישתם.

כישראלי, יהודי וציוני – איני מזיל דמעה על מותם של מג'די אבו ג'אמע, סובחי אבו ג'אמע, או עבד אל-פתאח א-שריף.
אני מניח שמעולם לא שמעתם את שמותיהם. השניים הראשונים הם מחבלים שביצעו את הפיגוע בקו 300 בשנת 1984 ובסופו נלכדו בחיים, והשלישי הוא המחבל שנורה על ידי אלאור אזריה.

אבל כאדם, רציחתם של שלושת המחבלים המתועבים הללו, שביקשו לפגוע בישראלים בשל אידיאולוגיה רצחנית ומעוותת שמקדשת את דרך הטרור ואת האלימות – הוא מעשה שלא יעשה.
איננו עדר בהמות. איננו אספסוף שמבצע לינץ'. איננו עורכים משפטי שדה. היחידה שמוסמכת לשפוט ולהעניש חוטאים היא המדינה.

עולם שבו הפרט רשאי להפעיל כוח כלפי רעהו, על פי "הוראות פתיחה באש" שאותן שמע מפי לאומנים מתלהמים, גזענים אכולי שנאה ומאמינים פונדמנטליסטיים – הוא לא עולם שבו אני רוצה או מוכן לחיות.
הבא להורגך – השכם להורגו. אבל משחלפה הסכנה, אין לפרט, שום פרט, סמכות לפעול בשמי. רק למדינה.

החברה בישראל צעדה כברת דרך ארוכה מהטלטלה של "פרשת קו 300", שם עמד שלטון החוק בגבורה אל מול ראשי השב"כ והממשלה – ועד לתהליכים שסימלה פרשת אלאור אזריה, פרחח במדים שהוציא להורג מחבל מנוטרל. את הזעזוע הציבורי מטיוח רצח מחבלים, החליפו מפגינים וידוענים שטופי שנאה שהריעו לרוצח.

הם "הסבירו" שמחבל חייב לסיים את הפיגוע כשהוא מת. הם שיבחו עבריין שנקם במחבל גוסס והוציא אותו להורג, וקראו להעניק לו צל"ש. הם לא "סתם" חזרו על הסיסמה השחוקה לגבי "עונש מוות למחבלים" – אלא עודדו אותנו, האזרחים, להיות התובעים, השופטים והתליינים גם יחד, ולבצע את העונש בעצמנו.

וזו בדיוק הסיבה שבגללה מותו הנורא של יובל ז"ל כל כך החריד אותי:
גם אם לא היה מדובר באזרח אמיץ, שהישיר מבטו אל המוות – הירי לעברו הוא שפל ופסול. אדם שכורע על ברכיו ומניף ידיים חשופות, אפילו אם לפני כן פגע באדם אחר – הוא אדם שאסור לפגוע בו. גם מבחינה חוקית, וגם מבחינה מוסרית.

לאף אחד – אף אחד! – אין רשות, אין סמכות ואין היתר להפעיל אלימות כדי להסיר סכנה שכבר הוסרה. רק למדינה.
הפעלת כוח קטלני לעבר אדם כפות (קו 300), אדם ירוי וגוסס (אלאור אזריה), או אדם שזועק שנכנע (יובל ז"ל) – היא מבחינתי אובדן צלם אנוש, ופגיעה בבסיסי האמונה והאמנה החברתית שלנו.

ועל כל אלה, על ההתבוננות שומטת הלסתות בהתבהמות החברה שלנו, יש להוסיף את העובדה שבסופו של דבר הסתבר שמי שהוצא הפעם להורג היה אזרח ישראלי, שלא זו בלבד שהוא חף מכל פשע אלא שגילה גבורה עילאית תחת אש.
את זה, הדעת כבר לא היתה יכולה להכיל.
אבל אז הגיעה מסיבת העיתונאים של אתמול.

"אדוני ראש הממשלה, בשבוע שעבר פיגוע ירי בירושלים, שבו טרגדיה אמיתית: יובל קסטלמן, שבא לנטרל את המחבלים, נהרג. ומאז אנחנו שומעים יותר ויותר ביקורת על היד הקלה על ההדק, שנובעת ממסרים על לחסל מחבלים בשטח, לא להשאיר אותם חיים. מדברים על חלוקת הנשקים.
האם תרצה להתייחס לעניין?"

כך נשאל בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל – ראש הממשלה של כולנו.
במקום להעלות על נס את טוהר הנשק, במקום להביע זעזוע מאותה יד קלה על ההדק, במקום להתייסר על אותם קולות, שמן הסתם עלו מה-״גוש״ שתומך בו פוליטית, ושעודדו הוצאות פרטיות להורג – נתניהו הפליג בשבחי חלוקת הנשק ההמונית.

ומה לגבי הטרגדיה הנוראה של יובל קסטלמן ז"ל? "אלה החיים".
אז לא, אדוני ראש הממשלה. אלה אינם החיים שאנו רוצים בהם או מוכנים שיתקיימו פה. לאו מוחלט. למד אלף, לא!
טעויות אנוש מתרחשות. בני העם שנלחם על תקומתו וקיומו עלולים לשגות ולזהות אוהב כאויב. זה אכן חלק בלתי נמנע מהחיים.

הוצאתו להורג של יובל קסטלמן ז"ל אינה אירוע כזה. גם אם היה אחד המפגעים שירו בעוברי אורח שניות קודם לכן – גם אז *אסור* היה לירות בו, שכן הניח את נשקו והבהיר, בכל דרך אפשרית, שאינו מהווה עוד סכנה.
זה כבר לא "אלה החיים". זה כבר לא בלתי נמנע, ואתה הוא שהיית אמור להשמיע קול צלול.

אני לא מדבר על כך שהשמעת קול כזה היתה מועילה במישרין למלחמה בטרור. הרי איזה אזרח ישתמש בנשק שחולק לו, ויחתור למגע עם האויב – כשהוא מבין שסופו יהיה כשל יובל ז"ל? מה עוד אפשר לעשות כדי להימנע מפגיעה בך, שהוא לא עשה?
אתם יודעים מה? אני אפילו לא מדבר על גינוי וזעזוע מבחינה ערכית.

אני מדבר על להיות בן אדם ובן תרבות. כזה שרואה ושומע את הפרטים המזוויעים, ונחרד. עיניו דומעות, ליבו כבד, קולו נסדק.
חייל צה"ל, חמוש בנשק שאנחנו נתנו בידיו, הוציא להורג אזרח גיבור – ומה שיש לך להגיד זה כמה חשוב להמשיך לחלק נשקים, וש-"אלה החיים"?
וזה, אדוני ראש הממשלה, קו שבר.

קח נא את מאבטחיך, את רעייתך אשר אהבת ואת עצמך – וְלֶךְ לְךָ אל בית משפחת קסטלמן. היכנס לשם, ללא תקשורת וללא צלם. הרכן ראש, רד על ברכיך, הושט ידיך, ובקש מהם סליחה.
עשה זאת לא בשמך, אלא בשמנו. בשם אזרחי מדינת ישראל, שדבריך אתמול היו עבורם קו שבר.
ואז, לך גם אתה. אינך יכול עוד.

הטכנולוגיה קיימת: