רובכם ודאי שמע שבג"ץ קיבל היום עתירות נגד החלטת מנכ"ל משרד החינוך לקצר את יום הלימודים במסגרות לילדים על הרצף האוטיסטי בשנת הלימודים הקרובה, שצפויה להיפתח ב-1.9.
בואו ננסה להבין מה הנימוקים לפסק הדין, וגם מה אפשר ללמוד ממנו.
נתחיל ברקע.
כבר בשנות ה-90' של המאה הקודמת הכירה המדינה בצרכים המיוחדים של ילדים אוטיסטים, ומשרד החינוך קבע כי יום הלימודים שלהם יהיה עד השעה 16:45 לפחות. אלא שהמציאות בישראל הביאה לגידול מתמיד של מספר הילדים – ולמחסור חמור בכוח האדם במערכת החינוך, ובמיוחד בחינוך המיוחד.
המצוקה הזו הביאה את משרד החינוך, לקראת שנת הלימודים הקודמת (תשפ"ג), לקבוע כי במקומות שבהם אין מספיק כוח אדם – יום הלימודים יתקיים עד השעה 15:10 בלבד. לקראת שנת הלימודים הבאה (תשפ"ד) נאספו נתונים אשר לימדו על גידול של למעלה מ-5600 תלמידים על הרצף, מה שהחריף את משבר כוח האדם.
להערכת משרד החינוך, הגידול החד במספר התלמידים, ובעקבותיו הצורך בפתיחת כיתות נוספות – יצר מחסור של כ-1300 עובדי הוראה (!).
על רקע זה, ביום 14.6.2023 החליט מנכ"ל משרד החינוך (היוצא) לקצר *באופן רוחבי וארצי* את יום הלימודים במסגרות, כך שזה יסתיים בשעה 16:00, במקום בשעה 16:45.
נגד החלטה זו הוגשו העתירות, שכאמור הוכרעו היום.
את פסק הדין המוביל כתב עמית, שפתח בהצגת ההשפעה הרבה שיש להחלטה לקצץ "רק" 45 דקות מיום הלימודים של ילדים על הרצף האוטיסטי. עם זאת, עמית הדגיש שההשפעה הזו מוכרת למשרד החינוך, שנאלץ לקבלה בלב כבד נוכח המחסור בצוותי הוראה.
אז למה בכל זאת העתירות התקבלו? לפי עמית, הדבר נובע *מהצטברות* של כמה טעמים.
הטעם הראשון הוא שנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהיא רגולטור ממלכתי ומרכזי בנוגע לזכויות בעלי מוגבלות, לא היתה שותפה להליך קבלת ההחלטה על קיצור יום הלימודים, ובדיעבד הביעה התנגדות לה.
עמית הדגיש כי מובן שעמדתה של הנציבות אינה מחייבת את משרד החינוך, אך העובדה שהיא – כגוף הממלכתי הרלבנטי – לא שותפה בהתייעצות לפני ההחלטה, מהווה "פגם כבד משקל בהליך המינהלי שהביא לקבלת ההחלטה". הטעם השני עסק בתקופת המעבר וההתארגנות, בשים לב למועד המאוחר שבו התקבלה ההחלטה.
עמית הזכיר פסק דין אחר של בג"ץ, שקבע – לא תאמינו – שהחלטת שר האוצר דאז ליברמן לבטל מיידית סבסוד של מעונות יום לאברכים, הינה בלתי סבירה, ושיש לאפשר תקופת התארגנות והיערכות.
בהתאם, עמית קבע שהחלטה שמתקבלת באמצע יוני, ונכנסת לתוקף בספטמבר – זה מעט מידי זמן, במיוחד לאור הנסיבות.
עמית הדגיש, שכאשר מדובר במשפחות לילדים על הרצף האוטיסטי, יש להחלטה על קיצור יום הלימודים "השלכות על האחים והאחיות של הילדים, על המערך המשפחתי כולו, ועל יום העבודה של ההורים שידרשו לבצע התאמה-רבתי במקום עבודתם". ולכן, צריך לאפשר זמן היערכות, ולא לקבל החלטה "מעכשיו לעכשיו".
את הטעם השלישי כינה עמית "גם לי גם לך לא יהיה"
לפי הנתונים שהוגשו לבג"ץ, המחסור בצוותי הוראה אינו כלל ארצי, אלא משתנה – ישנם מחוזות שבהם יש מחסור חריף, וישנם כאלה שבהם אין מחסור, או שהוא לא משמעותי.
לכן, החלטה *ארצית* לקצר את יום הלימודים במסגרות משמעותה פגיעה מיותרת.
לפי עמית, אין טעם לייצר "בכוח" שיוויון בין התלמידים ברחבי הארץ, ולפגוע ללא צורך בתלמידים במחוזות שבהם אין מצוקת כוח אדם. במקום זאת, יש למצוא פיתרון מיטבי, בהתחשב בנסיבות, במקומות שבהם קיימת מצוקה שכזו. הטעם הרביעי, והפשוט מכולם, נעוץ בלשון החוק – חוק החינוך המיוחד.
בחוק זה נקבע כי *שר החינוך* הוא שרשאי לקבוע את אורך יום הלימודים, בעוד את ההחלטה בענייננו קיבל, כאמור, המנכ"ל. משרד החינוך טען כי מדובר ב-"פרקטיקה נוהגת", וכי ב-25 השנים האחרונות מי שקיבלו החלטות בעניין היו המנכ"לים. אך עמית קבע שגם בהנחה שכך היה עד כה – אין להמשיך בכך.
טרם סיום, עמית ציין את קצב הגידול השנתי של התלמידים על הרצף האוטיסטי, העומד על כ-20% (!). מצב דברים זה מחייב מציאת פתרונות "מחוץ לקופסה", כגון שיתוף פעולה בין רשויות, הסתייעות במתנדבות שירות לאומי, העלאת שכר ועוד. ומטבע הדברים, לא על בית המשפט האחריות למצוא פתרונות שכאלה.
בשורה התחתונה, עמית קיבל את העתירה, כך שהחלטת המנכ"ל לקצר את יום הלימודים באופן רוחבי ב-45 דקות – תבוטל. אין בכך כדי למנוע ממשרד החינוך לקצר את יום הלימודים, באופן נקודתי, במסגרות שבהן לא נמצא מענה כוח אדם הולם. ברק-ארז הוסיפה הערות, גרוסקופף הסכים – והעתירות התקבלו פה אחד.
ועד כאן פסק הדין. כעת, קצת פרשנות.
א. קודם כל, צריך להודות שהמיסגור התקשורתי של פסק הדין – היה לא הוגן. משרד החינוך לא קיצר את יום הלימודים בשל גחמה, חוסר הבנה או היעדר רגישות, אלא בשל מצוקה חריפה בכוח אדם. בפועל, כלל לא היתה מחלוקת על חשיבותו של יום הלימודים הארוך.
ב. פסק הדין מהווה דוגמה טובה לחובה המוטלת על השרים ומנכ״לי המשרדים להתייעץ עם ״הפקידים״ הרלבנטיים. מותר לשר או למנכ״ל לקבל החלטה מנוגדת להמלצות שיקבל. אבל לכל הפחות הוא צריך להקשיב להמלצות של מומחי התוכן לתחום, ולשקול אותן בלב פתוח ובנפש חפצה. אחרת, ההחלטה עלולה להתבטל.
ג. וכעת, לעיקר.
פסק הדין מדגים עד כמה סדר היום הציבורי, וסדר העדיפויות הממשלתי – הוא, בכל הכבוד, פשוט הזוי.
אם אתם לא הורים לילדים אוטיסטים, כנראה שלא היה לכם מושג על המצוקה האדירה בכוח אדם למסגרות בהן הם לומדים. לעומת זאת, כולנו כבר יודעים לדקלם את הרכב הועדה לבחירת שופטים.
הדרך לסייע לאוכלוסיות החלשות, ולמשפחות שמתמודדות עם המעמסה הכספית והנפשית הכבדה של גידול ילד בעל צרכים מיוחדים – היא לא באמצעות בחירת שופטים "שמרנים", צמצום עילת הסבירות או העברת תקציבים לצרכים קואליציונים.
היא יכולה להתחיל, למשל, בדאגה למספיק כיתות לימודים לילדים אוטיסטים.
ד. בפסק הדין של עמית יש גם רמז בעובי של פיל לגבי אוכלוסיה שהיתה יכולה להתגייס, תרתי משמע, כדי לפתור את המשבר. כידוע, בישראל 2023 יש מגזרים שלמים שאינם מתגייסים – אך הם בהחלט יכולים לבצע שירות לאומי, או להתנדב בדרכים אחרות, כדי לאפשר ולו פיתרון זמני של המצוקה החינוכית.
אבל, וזה מתקשר להערה הקודמת, כל עוד השיח הציבורי עוסק בסוגיות חסרות השפעה על "האזרח הקטן" – כמו "הרפורמה המשפטית" שתכליתה לאפשר לכמה מגזרים להגשים את שאיפותיהם האנטי-דמוקרטיות, ולחלץ פוליטיקאים מצרות משפטיות אישיות – כלום לא ישתנה. אפשר לפתור את המשבר. אבל צריך לרצות בכך.
ה. המצוקה האדירה של כוח האדם במסגרות ההוראה – היא כמובן רק משל. מצוקה דומה תמצאו כיום בסקטורים רבים אחרים, כמו עבודה סוציאלית, אחיות, שוטרים ומה לא. יש הרבה סיבות למצוקה הזו, אבל האחריות לה היא על ממשלות ישראל – ובמיוחד על אלה שחבטו ללא רחם במגזר הציבורי, מבלי לחשוב על המחר. כי איזה אדם מוכשר, ציוני ככל שיהיה, ירצה לעבוד במגזר הציבורי בשכר עלוב, כאשר הוא רואה מה קורה לכל מי שמעז שלא להתיישר פוליטית עם השר הממונה – במקום ללכת אל השוק הפרטי, ולחיות בשקט ובשלווה?
מזמן יש מי שזועקים שייקח שנים לתקן את הנזקים שנגרמו. ובכן, כעת לפחות הנזק גלוי לעין.
וזו, אם תרצו, הטרגדיה של ישראל 2023:
יש המון הרבה בעיות במדינה, שהן "קטנות" ברמה הלאומית, אבל הן עולם ומלואו עבור הפרט שסובל מהן. במקום לפתור אותן אחת-אחת, הממשלות שלנו מקפידות למקסם את האינטרס הפוליטי הצר שלהן, ולעזאזל הרווחה הכללית. אפשר לתקן. אבל צריך לרצות בכך.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/vFg2w00liA