לאור העניין הפתאומי בסוגיה של קבילות ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות – הנה סיפור על פסק דין מדהים משנת 1988, שהיום נשמע כמו סיפור מעולם אחר.
ארוך, אבל מקווה שמעניין.
תחילתו של הסיפור ביום אחד בשנת 1981 לערך (פסק הדין איננו נוקב במועד מדויק), אז היה משה ועקנין אסיר בכלא צבאי.
לסוהרים הצבאיים הגיע מידע כי אל ועקנין הוברחו סמים, וחשדו שבלע אותם.
הסוהרים הטיחו את החשד בועקנין, שהכחיש. אז הציעו לו הסוהרים להוכיח את חפותו, באמצעות שתיית מי מלח. ועקנין חשב כי יצליח להימנע מלהקיא – ולכן הסכים ושתה ממי המלח.
אלא שועקנין הקיא, ומגופו נפלטה חבילת סם ראשונה.
או אז ביקשו הסוהרים מועקנין לשתות מנה נוספת של מי מלח, כדי להביא לפליטת כלל חבילות הסם שבלע. הפעם, ועקנין סירב – אבל הסוהרים השקו אותו *בכוח*. בעקבות השתייה הכפויה הזו, פלט ועקנין שתי חבילות סם נוספות.
נגד ועקנין הוגש כתב אישום ביחס לכל שלושת החבילות, הוא הורשע, וערעורו נדחה.
ועקנין לא ויתר, ועתר לבג״ץ נגד בית הדין הצבאי לערעורים (מעין ניסיון לערעור נוסף על פסק הדין שדחה את ערעורו).
בג״ץ, ברוב דעות, קיבל את העתירה ביחס לשתי החבילות המאוחרות, וקבע כי יש לפסול אותן כראיה.
הפעם הגיע תורה של המדינה שלא לוותר, היא ביקשה קיום דיון נוסף – והבקשה התקבלה.
עד כאן העובדות.
כעת, אתם ודאי תוהים איך לעזאזל יש בכלל שאלה לגבי אי-קבילות הראיות בדמות חבילות הסם, למצער השתיים המאוחרות.
הסיבה לכך היא שבאותם ימים טרם באה לעולם ״הלכת יששכרוב״, שקבעה שבית המשפט יכול לפסול ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכויותיו של החשוד – פגיעה שללא ספק התרחשה כאן.
מה שכן בא לעולם טרם הפרשה הוא חוק הגנת הפרטיות, שנחקק בשנת 1981, ובו שני סעיפים חשובים לענייננו:
הראשון הוא סעיף 32, שקבע כלל פסלות סטטוטורי לפיו ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות – אינה קבילה, בכפוף לאיזונים שונים, שאינם מענייננו (כי לסוהרים לא היו פטור או הגנה, בנסיבות העניין).
השני הוא סעיף 2(1), שקבע שפגיעה בפרטיות היא, בין הייתר, ״בילוש או התחקות… או הטרדה אחרת״.
הסעיף הזה, ובמיוחד התיבה ״הטרדה אחרת״, היו חשובים משום שזו היתה האפשרות *היחידה* לראות במעשיהם של הסוהרים כפגיעה בפרטיות של ועקנין. כל ייתר החלופות של פגיעה בפרטיות – לא התקיימו.
כלומר, הדיון הנוסף התנקז לשאלה מרכזית אחת: האם מעשיהם של הסוהרים הצבאיים, שהשקו את ועקנין בכפייה ובכוח במי מלח, הם בגדר ״הטרדה אחרת״, ואז חבילות הסם אינן ראיה קבילה; או שלא מדובר ב-״הטרדה אחרת״, ואז הראיה קבילה, והיא מבססת כמובן את אשמתו של ועקנין.
בשאלה זו, נחלקו השופטים 3:2.
את דעת הרוב, שקבעה שהראיה קבילה, הוביל הנשיא שמגר (וכאן אפרט רק את פסק הדין שלו).
באופן כללי, שמגר קבע שלחוק הגנת הפרטיות בכלל, ולסעיף 2(1) ולמונח ״הטרדה אחרת״ בפרט, יש תכלית של הגנה על הפרטיות, ולא הגנה מפני מעשי אלימות. עם כל חומרת מעשי הסוהרים – אי אפשר לראות בהם ״הטרדה״.
לפי שמגר, בעצם מה שועקנין מנסה בעצם לעשות הוא לפרש את המונח ״הטרדה״ באופן מרחיב, רק כדי לנצל את האפשרות להשתמש בסעיף 32 – ולפסול את הראיה. שמגר קבע שהוא לא מוכן לפרש מונח באופן לא נכון, רק כדי ״להצליח״ להגיע לפסילת הראיה (וכך גם לתוצאה הצודקת בנסיבות הכל כך חריגות של המקרה).
בסוף דבריו, שמגר קובע עוד משהו מאוד מעניין: אם נראה במעשי הסוהרים ״הטרדה אחרת״, ונפסול את הראיה – בעצם פתחנו פתח רחב לפסילת ראיות, בעוד הפתח שפתח המחוקק היה צר ומוגדר, והוגבל *רק* לפגיעה בפרטיות. לו רצה המחוקק לאמץ כלל פסלות בסגנון ארה״ב – הוא היה עושה זאת, אך בחר אחרת, כאמור.
לכן, בסופו של דבר שמגר מקבל את עמדת המדינה, קובע שהראיות קבילות – ומאשרר את הרשעת ועקנין.
רצה הגורל, ו-18 שנים מאוחר יותר, בשנת 2006, יקבע בימ״ש העליון כלל פסלות רחב, בדיוק כזה ששמגר סירב לקבוע. גם הפעם, יהיה מדובר בעניינו של חייל שהורשע בהחזקת סמים – הלא הוא ישככרוב המפורסם.
מילה של פרשנות:
מדהים לראות איפה היינו רק לפני 30 שנה, ואיפה אנחנו היום. כיום, איש לא היה מעלה על דעתו להעמיד את ועקנין לדין. הסיבה לכך היא כמובן דוקטרינת הפסלות הפסיקתית, שלא הוכרה ע״י המחוקק, שעד היום לא טרח לחוקק כללים סדורים לפסילת ראיות – אלא עוצבה ע״י בימ״ש העליון עצמו.
זו דוגמה אחת מיני רבות לכך שבימ״ש העליון פיתח את המשפט ואת ההגנה על זכויות אדם (כל אדם) בכלל, וזכויות חשודים ונאשמים בפרט. נקודה למחשבה בפעם הבאה שהפיד ישתולל נגד ״אקטיביזם״ ובעד ״משילות״.
להרחבה אודות הזכות לפרטיות בכלל, ראו מאמרו הקלאסי של פרופ׳ בירנהק:
https://t.co/FAvyNpGlFZ