בג״ץ (חיות, מלצר, מזוז) פירסם היום פסק דין חשוב, שמאיר על כמה סוגיות מעניינות.
פסק הדין ניתן בעקבות עתירה נדירה שהגישה *המדינה* נגד החלטת בימ״ש המחוזי בתל-אביב (השופטת אגמון גונן), בה חויבה הפרקליטות לתעד את הראיונות שהיא מקיימת עם עדי התביעה מטעמה. אזהרה: ארוך ומשפטי.
במקום לפתוח כהרגלנו בעובדות, נפתח בהסבר קצר על מהו ״ראיון עד״: כל כתב אישום שמגישה המדינה כולל רשימה של עדים מטעמה. חלק מאותם עדים הם מה שמכונה ״עדים מהותיים״ – עדים שעליהם מתבססת התביעה (למשל: מתלוננת בעבירת מין, קורבן עבירת אלימות, הנפגע בעבירת מרמה, עד ראייה למעשים, וכו׳).
מאחר שחולף זמן בין המועד שבו העד מסר את הודעתו במשטרה, לבין המועד שבו הוא מעיד בבית המשפט, התקבעה הפרקטיקה של ״ראיון עד״: התביעה פוגשת בעד, מציגה לו את הודעותיו במשטרה, מרעננת את זכרונו ומסבירה לו אופן העדות הצפויה. הפרקטיקה הזו לא עוגנה בחקיקה, אך הוכרה בפסיקת בימ״ש העליון.
ומכאן לעובדות: לבימ״ש המחוזי הוגש כתב אישום שבמרכזו פרשת שחיתות ב-״מי אביבים״. עד התביעה המרכזי היה עד מדינה, והפרקליטות ערכה לו ראיון עד.
בעקבות טענות שונות של ההגנה ביחס לאופן ביצוע הראיון, קבע המחוזי שמכאן ואילך, כל ראיון עד שתקיים התביעה יוקלט והעתק ממנו יועבר לסנגורים.
החלטה כזו היא מה שמכונה ״החלטת ביניים״ – זו לא החלטה שמסיימת את ההליך, כמו החלטה על זיכוי נאשם, אלא החלטה שאחריה ההליך ממשיך.
בהליך פלילי, הכלל הגדול הוא *שאין* אפשרות לערער על החלטת ביניים, למעט חריגים בודדים ומוגדרים, שההחלטה הנ״ל אינה נמנית עליהם. אז איך בכל זאת אפשר לערער?
גם ביחס לכך התקבעה פרקטיקה, והיא שבמקרים נדירים, בהם מדובר בהחלטה בעלת השלכות רוחב משמעותיות, ושאי-התערבות בה תגרום נזק בלתי הפיך – אפשר להגיש עתירה לבג״ץ (גם ההגנה וגם המדינה יכולות לעתור).
בענייננו, המדינה עתרה, ומזוז קבע כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שמצדיקים זאת.
וכעת לגוף העניין. הקביעה המרכזית של מזוז היתה שהוא לא נכנס לשאלה האם מוצדק לדרוש מהתביעה לתעד ראיונות עד.
לשיטתו, יכול להיות שזה אכן מוצדק – אך לפי ״דרך המלך״, מי שצריך לקבוע את הפרוצדורה בעניין הוא המחוקק, ולא בית המשפט. עם זאת, מזוז מזכיר שהפסיקה עצמה הכירה בפרקטיקה הזו.
ביחס לכך, מזוז מעיר למחוזי שלפי ההלכה שקבע העליון – אין צורך בהקלטת ראיון עד, ודי בתרשומת בכתב (שאופן ביצועה הוגדר בפסיקה ובהנחיה מטעם פרקליט המדינה). לכן, המחוזי לא היה רשאי להטיל על המדינה חובות שחורגות מהמתווה שקבע העליון, ובודאי שלא היה מקום לעשות כן בהחלטת ביניים.
בנוסף, מזוז מציין שלחובה לתעד ראיונות עד בתיעוד קולי או חזותי יש השלכות רוחב דרמטיות – הן בפן המהותי, כגון פגיעה בשיתוף הפעולה של העד; והן בפן הפרוצדורלי, כגון העלויות הכבדות שיש לצעד כזה, וההשלכות שלו על התמשכות ההליך הפלילי. לכן, מזוז מקבל את העתירה, ומבטל את החלטת המחוזי.
לסיכום: בג״ץ נמנע מלקבוע עמדה בשאלה האם לחייב תיעוד של ראיונות עד, וקרא למחוקק להסדיר את הסוגיה, ולא להותירה לעיצוב על ידי הפסיקה בלבד. בטוחני שהצייצן הנרגש הזה 👇 , שכתב בעבר שרשור זעזוע אובייקטיבי ומדויק עובדתית אודות העתירה, יברך על פסק הדין השמרני.