בשנת 2019, לאחר שבני הזוג הסתכסכו, לאחר שהגבר אמר כי בכוונתו להתגרש, ובחלוף שבועיים מאירוע שבו הגבר סטר לאישה – הגבר נטל סכין בעלת להב של 25 ס"מ ודקר את אישתו דקירה עמוקה וקטלנית בבית החזה.
ובסופו של דבר, הגבר הורשע "רק" בעבירה של רצח באדישות. איך זה יתכן?
לפי כתב האישום, לבני הזוג היו חמישה ילדים. הגבר נהג להחזיק סכינים, כולל בחדר השינה, שם בוצע הרצח.
בשלב מסוים, הקשר הזוגי התערער, והדברים הגיעו לשיא בביצוע הרצח. לאחריו, הגבר איים בסכין על הוריו, נאבק בבנו שניסו לחלץ מידיו את הסכין, והשליך סכינים לעבר אנשים שהתאספו מחוץ לבית.
לכל אורך הדרך, לא היתה מחלוקת שהגבר הוא שהמית את האישה. השאלה היתה – באיזו עבירה.
הגבר הואשם בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות. בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי דעת הרוב היתה שיש להרשיע אותו ברצח "בסיסי" בכוונה, ודעת המיעוט שיש להסתפק בהרשעה ברצח באדישות.
בואו נבין מה זה אומר.
אם אתם עוקבים אחריי, אתם ודאי יודעים שבשנת 2019 התרחשה בישראל רעידת אדמה משפטית, שמכונה "הרפורמה בעבירות המתה".
במסגרת הרפורמה הזו, בוטלו עבירת הרצח בכוונה תחילה ועבירת ההריגה, ובמקומן נחקקו שתי עבירות רצח חדשות (היו עוד כמה שינויים במסגרת אותה רפורמה, שלא נכנס אליהם).
לפי החוק כיום, אם מעשה של המתה בוצע בכוונה או באדישות – הרי שמדובר ברצח.
המונחים "כוונה" ו-"אדישות" לקוחים מתוך עולם היסוד הנפשי, ומתייחסים ליחס החפצי של הממית כלפי המומת, כלומר בוחנים את השאלה האם הרוצח רצה להמית את הקורבן. המשמעות היא שצריך לנסות להבין מה עבר במוח של הממית.
אם מסתבר שהרוצח רצה לגרום למוות של הקורבן, הרי שמדובר ביסוד נפשי של כוונה.
אם מסתבר שלרוצח לא היה אכפת האם הקורבן ימות, הרי שמדובר ביסוד נפשי של אדישות.
בשני המקרים – גם של המתה בכוונה וגם של המתה באדישות – מדובר ברצח. אבל, בין שני המצבים יש בכל זאת הבדל, שעליו נדבר בהמשך.
החוק כיום מוסיף וקובע, שאם הרצח בוצע בנסיבות מסוימות – למשל, אם הוא נעשה לאחר תכנון, או אם הוא היה פעולת טרור – אז מדובר ברצח בנסיבות מחמירות.
כלומר, החוק כיום מגדיר עבירת רצח "בסיסית", שהיא כל פעולת המתה שבוצעה בכוונה או באדישות. לאחר מכן, בודקים האם התקיימה נסיבה מחמירה.
אם לא התקיימה נסיבה מחמירה כלשהי, והנאשם מורשע ברצח "בסיסי" – אז עונשו הוא עד מאסר עולם. לעומת זאת, אם התקיימה נסיבה מחמירה כלשהי, והנאשם מורשע ברצח בנסיבות מחמירות – אז עונשו הוא מאסר עולם כעונש חובה.
כעת, נחזור לנאשם "שלנו", לאותו גבר שרצח את רעייתו בדקירת סכין.
כאמור, הפרקליטות העמידה את הגבר לדין באשמה של רצח בנסיבות מחמירות, וטענה שהיה מדובר ברצח מתוכנן, על רקע הסכסוך בין בני הזוג.
אבל, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה הזו, וכל שלושת השופטים הרשיעו ברצח "בסיסי" בלבד, תוך שהיו חלוקים בשאלה האם הוא בוצע בכוונה או באדישות. ולמה זה משנה?
בשני המקרים, כאמור, העבירה שבה הגבר יורשע היא זהה – עבירת הרצח "הבסיסית". אבל, ליסוד הנפשי של הרוצח, כלומר לשאלה האם הוא פעל מתוך כוונה או מתוך אדישות, יש משמעות לגבי העונש.
לא צריך להיות משפטן כדי להבין שאם אדם רוצה להמית – זה חמור יותר מאשר אם לא אכפת לו אם הקורבן ימות.
בסופו של ההליך בבית המשפט המחוזי, דעת הרוב הרשיעה את הגבר ברצח בכוונה – והוא ערער לבית המשפט העליון. את פסק הדין כתב אלרון.
לאחר שאלרון סקר את השינויים בחוק בעקבות הרפורמה בעבירות המתה, הוא ניגש ללב העניין – להכרעה בשאלה האם הגבר רצח את אישתו מתוך כוונה או מתוך אדישות.
למרבה הצער, נכון לשנת 2024 האנושות טרם פיתחה יכולת לקרוא את מחשבותיו של אדם, ולכן הדרך שבה המשפט קובע מה היה היסוד הנפשי של העבריין – היא באמצעות ראיות "רגילות", ובעיקר באמצעות חזקות.
"חזקה" זה בעצם הנחת מוצא, שמבוססת על השכל הישר, ושבאמצעותה נקבעות עובדות משפטיות.
כאשר בוחנים את השאלה האם אדם פעל מתוך יסוד נפשי של כוונה, החזקה הרלבנטית היא – כמה מפתיע – "חזקת הכוונה".
לפי חזקה זו, אנו מניחים שאדם התכוון להשיג את התוצאות הטבעיות של מעשיו. למשל, אם אדם יורה בראשו של אחר, התוצאה הטבעית תהיה שהאדם האחר ימות, ולכן חזקה שהיורה התכוון לכך.
אבל, חזקת הכוונה היא חזקה שניתנת לסתירה. כלומר, גם אם חזקת הכוונה מלמדת את בית המשפט שהנאשם התכוון להביא לתוצאה, במקרה הזה לתוצאה של מוות – הנאשם יכול להביא ראיות שילמדו שבעצם הוא לא רצה בכך.
אם הנאשם מצליח להקים ספק סביר – אז אי אפשר יהיה להרשיע אותו בעבירה שדורשת כוונה.
חוץ מאשר שימוש בחזקת הכוונה, בית המשפט בוחן גם נתונים נוספים: הדרך שבה בוצע הרצח, האמצעי שבו השתמש הנאשם (ידיים חשופות, נשק קר, נשק חם וכו'), דברים שנאמרו לפני ואחרי המעשה, התנהגות המעורבים ועוד.
בסופו של דבר, ההכרעה לגבי היסוד הנפשי היא לעולם לא מתמטית, אלא קונקרטית ומורכבת.
על פני הדברים, האירוע "שלנו" הוא פשוט וקל – גבר שדקר אישה בבית החזה באמצעות סכין ארוכה. לכאורה, זה בוודאי מעשה שהתוצאה הטבעית שלו היא מוות. אבל, אלרון קבע שיש כל מיני נתונים נוספים אשר מלמדים אחרת.
כך, אלרון קבע שמהראיות עולה שהסכין לא הובאה לזירת הרצח, אלא היתה שם מלכתחילה.
בנוסף, אלרון מצא שמהראיות עולה שדקירת האישה בוצעה תוך כדי מעין "מאבק", שבו הגבר ניסה להוציא מידיה את הטלפון הסלולרי שלה.
לכן, לא בטוח שהגבר כיוון את הדקירה לעבר בית החזה, וקיימת אפשרות סבירה שכיוון לאזור אחר. בהתאם, לא בטוח שהוא התכוון לתוצאה טבעית של דקירה באזור רגיש שכזה.
כמו כן, אלרון הגדיר את התנהגותו של הגבר לאחר הדקירה כ-"משונה". לשיטתו של אלרון, דווקא האופן המוזר שבו התנהג הגבר לאחר הרצח (לדוגמה, הוא התעמת עם השוטרים שבאו לעצור אותו, לאחר שחיכה להם עירום) – יכול ללמד על כך שלא היתה לו כוונה להמית את אישתו, וכי הוא פעל מתוך אדישות.
נוכח ראיות אלה, אלרון קבע כי קיים ספק סביר בכך שהגבר רצה להמית את אישתו, ולכן יש לקבוע כי הוא לא ביצע רצח בכוונה – אלא רצח באדישות. הוא אומנם דקר את האישה, אבל הוא לא חפץ במותה, אלא "רק" לא היה אכפת לו אם תמות.
מבחינת ההרשעה, זה לא שינה כלום – ועדיין מדובר ברצח "בסיסי".
אבל, היות שלשאלת היסוד הנפשי יש משמעות מבחינת העונש – אלרון קבע שיש להפחית שנתיים מעונש המאסר שהושת על המערער, כך שבמקום 22 שנות מאסר שאותן השית בית המשפט המחוזי בגין רצח בכוונה, הוא ירצה עונש של 20 שנות מאסר "בלבד" בגין רצח באדישות.
שטיין וכבוב הסכימו, והערעור התקבל פה אחד.
עד כאן פסק הדין. כעת, קצת הערות ופרשנות.
א. פסק הדין מדגים היטב את הרף הראייתי הגבוה מאוד, הרבה מעבר למה שכולנו דורשים ביום יום, טרם קביעת עובדה במשפט פלילי. מבחינת הציבור הרחב, "ברור" לחלוטין שגבר שדקר למוות את אישתו, לאחר סכסוך ביניהם, רצה להמית אותה.
אבל בפלילים זה אחרת.
ב. לכן, כאשר אתם שומעים שבית המשפט שדן בהליך פלילי קבע שעובדה מסוימת לא הוכחה, או שיש קושי ראייתי לגבי סוגיה מסוימת – זה ממש, אבל ממש, לא אומר שמישהו "תפר תיק", או שהמשטרה או הפרקליטות "התרשלו" (קל וחומר שפעלו בזדון).
זה פשוט חלק מכללי המשחק, שלציבור לא תמיד קל להבין אותם.
ג. אם האישה לא היתה מתה כתוצאה מהדקירה, אלא שורדת בדרך נס, המשמעות של הקביעות של אלרון היא שהגבר היה מזוכה מעבירה של ניסיון רצח.
נשמע לכם מוכר? נכון, יש הרבה מקרים שבהם הפרקליטות מתלבטת האם יש לה ראיות להאשים בניסיון רצח, או "רק" בגרימת חבלה. פסק הדין מוכיח כמה זה מורכב.
ד. לא קשה לחשוב על תרחישים שבהם פסק הדין הזה היה מעורר סערה ציבורית. למשל, אם הדוקר היה ערבי והקורבן יהודי, או אם הנאשם היה שוטר והקורבן השתייך לקבוצת מיעוט כלשהי.
אבל, מאחר שמדובר בסך הכל בעוד רצח של גבר את אישתו, וכאשר כל המעורבים הם ערבים – פסק הדין עבר לחלוטין מתחת לרדאר.
הנקודה שאיתה נחתום את השרשור היא שגם הסקירה המייגעת שאותה סיימתם לקרוא – היא ממש על קצה קצהו של המזלג, ובשל מגבלות המדיום והקשב נמנעתי מלהתייחס לשלל סוגיות נוספות שנידונו בפסק הדין.
חומר למחשבה, בפעם הבאה שעוד מומחה בעיניי עצמו ינסה להסביר לכם סוגיה משפטית כלשהי.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/RUTVGU49UD