לרגל סיום הסדרה ״הנערים״ והעניין המחודש שנוצר בפרשת רצח הנער מוחמד אבו חדיר – שרשור על האופן שבו הסתיימה הפרשה מבחינה משפטית, בפסק הדין בערעור שהגישו שלושת הרוצחים.
את פסק הדין כתב עמית (בהסכמת שהם וקרא). הוא לא מורכב במיוחד מבחינה משפטית, אבל כולל כמה וכמה אמירות חשובות.
פסק הדין נפתח באמירה נוקבת לפיה בליל הרצח ״הגיחו ממנהרה חשוכה של גזענות, בערות, בורות ושנאה, שלוש דמויות, הם שלושת המערערים״:
המערער 1 הוא יוסף חיים בן דוד, שהיה בגיר; המערער 2 הוא קטין שהיה כבן 17 (כונה בסדרה ״ינון״); והמערער 3 הוא קטין שהיה כבן 16.5 (כונה בסדרה ״אבישי״).
והנה עובדות ליל הרצח, והלילה שקדם לו (בו ביצעו יוסף ו-״ינון״, ניסיון חטיפה, ועבירות נוספות) 👇.
הסיבה המרכזית שבעטייה היה מדובר, בסופו של דבר, בתיק לא מורכב מבחינה משפטית – היא שכל העובדות הללו *לא היו שנויות במחלוקת*, לא בהליך בפני בימ״ש המחוזי וגם לא בערעור לבימ״ש העליון.
ולכן, בימ״ש המחוזי הרשיע את שלושת המערערים ברצח ובעבירות נוספות. על יוסף נגזר מאסר עולם + 20 שנה, על ״ינון״ נגזר מאסר עולם (ועונש בחופף), ועל ״אבישי״ הושתו 21 שנות מאסר.
אז במה עסק המשפט? בשאלה שפיותו של יוסף, במשמעות המשפטית של מעשי ״ינון״ ו-״אבישי״ הקטינים, ובעונשים שהושתו.
נתחיל ביוסף.
יוסף בחר שלא להעיד להגנתו, וגם לא הגיש במהלך פרשת ההגנה חוות דעת פסיכיאטרית לפיה היה בלתי שפוי בזמן הרצח. הוא ביקש לעשות כן רק ימים ספורים לפני הכרעת הדין, ובימ״ש המחוזי, לפנים משורת הדין, התיר לו להגיש את חוות הדעת, ולכן הכרעת דינו הסופית ניתנה במועד מאוחר יותר.
לגוף העניין, עמית ״התפלא״ כיצד אף פסיכיאטר בישראל לא הסכים לספק חוות דעת דומה (היא נחתמה ע״י פסיכיאטר מארה״ב); קבע שחוות הדעת חסרת משקל וממילא לא מעידה על אי שפיות; קבע שעברו הטיפולי של יוסף איננו מצביע על מצב של אי שפיות – ולכן מצא שאין מקום לסטות ממסקנות בימ״ש המחוזי.
בכך למעשה נחרץ גורל הערעור של יוסף, שכמובן נדחה.
ומכאן לערעורים של ״ינון״ ו-״אבישי״, שנפתחו בטענתם לפיה לא היו מודעים לתכנון לרצוח את אבו חדיר לאחר החטיפה (שלגביה לא היתה טענה דומה). עמית לא התקשה לדחות את הטענה (במישור העובדתי), שכן היא נסתרה לחלוטין בהודאות שמסרו השניים.
עמית קבע כי מהודאות שלושת הרוצחים עולה בבירור שהם תיכננו מלכתחילה לחטוף ולהרוג, והמעשים המוקדמים והמאוחרים לרצח תומכים במסקנה זו. אגב, עמית ציין שגם אם היה משתכנע ששני הקטינים לא היו מודעים לתוכנית לרצוח את החטוף – זה לא מונע את הרשעתם ברצח (מדובר בפלפול משפטי שאחסוך מכם).
הטענה הבאה, של ״אבישי״ בלבד, היתה שלא היתה לו כוונה להמית את אבו חדיר, ולראיה שבמהלך המאבק בתוך הרכב הוא אמר ״לא, אל תהרוג״ (אמירה שאין מחלוקת שהושמעה).
עמית פסק ש-״דיבורים לחוד ומעשים לחוד״, ושבמבחן המעשה ״אבישי״ השתתף בחניקה ברכב, ולכן העובדה שמפיו יצאה קריאה הפוכה – לא משנה.
כשהרכב ובו שלושת הרוצחים הגיע ליער ירושלים, אבו חדיר עדיין היה בחיים. אז יוסף היכה את הנער ושרף אותו למוות. שני הקטינים טענו כי לא היו מעורבים בכך, וכי יוסף לבדו עשה כן.
ביחס ל-״ינון״, נקבע שהוא היה בעצם שותף אקטיבי לאירועים ביער ירושלים, וסייע ליוסף לשפוך דלק על אבו חדיר.
״אבישי״ לעומת זאת היה פסיבי באותו מועד, אבל עמית קבע שאין בכך כדי למנוע את אחריותו גם ביחס למעשים ביער ירושלים. זאת, משום ש-״אבישי״ היה שותף מלא למעשים המוקדמים, בכך ״תרם״ את חלקו לכל שרשרת המעשים כולה – ולכן הוא מה שמכונה בשפה משפטית ״מבצע בצוותא״ של הרצח, על כל חלקיו ושלביו.
בשורה התחתונה, הערעורים על הכרעת הדין נדחו. כעת עבר עמית לדון בערעור הקטינים על גזר הדין (בניגוד לבגירים, הרשעת קטין ברצח אינה גוררת מאסר עולם כעונש חובה).
הנה תמצית העובדות לגבי שני הקטינים (תחליטו לבד עד כמה הסדרה היתה מהימנה), ששניהם הביעו חרטה עמוקה וכנה על מעשיהם הנפשעים.
עמית ציין שמדובר ב-״פיגוע אסטרטגי״, ב-״רצח אכזרי, מתוכנן מראש, שאחריתו מזוויעה ומעוררת צמרמורת בלב כל אנוש״. לדבריו זהו ״ציד אדם״, ומעשה ״קיצוני, נתעב, אכזרי, מזעזע, ברוטלי, מרושע, מעורר שאט נפש, נוגד מוסר אנושי בסיסי ועוד״. ואם לא די בכך – הוא בוצע מתוך מניע גזעני-אידיאולוגי.
לכן, עמית ציין שמדובר במעשים שתואמים השתת מאסר עולם, אף שמדובר בקטינים.
לפיכך, עמית לא התקשה לדחות את הערעור של ״ינון״ על גזר הדין, והעונש נותר על מאסר עולם (בגין מעשיו של ״ינון״ בלילה שקדם לרצח, הושתו עליו 3 שנות מאסר, אבל בחופף – קרי מעשית העונש הוא פשוט מאסר עולם).
על ״אבישי״, שחלקו היה הקטן ביותר, שלא השתתף באופן אקטיבי בשריפה, שמצבו הנפשי היה מורכב, וששיתף פעולה באופן מלא עם החוקרים – הושתו 21 שנות מאסר ״בלבד״.
גם לגביו קבע עמית שאין מקום להפחתה בעונש, והזכיר כי ״אבישי״ היה זה ש-״ירה את יריית הפתיחה״, בכך שהיה הראשון להכות את אבו חדיר.
טרם חתימה, שאל עמית שאלה, שראוי שתהדהד: ״מהו המעיין ממנו שאבו השלושה את תועפות השנאה והגזענות, שהכתה אותם בסנוורים, עד כדי כך שטחו מלראות כי הם חונקים, מרוצצים ראש ושורפים בן אנוש שנברא בצלם? הכיצד נשתכח מהם עקרון היסוד של היהדות… ׳כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם׳״?
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/SQpbEwHgjN