ושוב טענות משמאל אודות ״טיוח״ על ידי היועמ״ש מנדלבליט, שכביכול ״מנסה להעלים בשיטתיות את חלקו של נתניהו בפרשה״. על הדרך, חוזרות כמובן הטענות נגד עצם מינויו של מנדלבליט ליועמ״ש, בשל קשריו כביכול עם רה״מ.
אז הנה שרשור קצר על הטענות הממוחזרות הללו.
כידוע, הפרשה נחשפה בכתבה של רביב דרוקר, וכעבור זמן קצר הודיע היועץ כי *לפי שעה* אין חשד לפלילים. את זה כל פיד שמאל זוכר.
מה שנוטים לשכוח הוא שבחלוף *שלושה ימים בלבד* – התקבלה החלטה לפתוח בבדיקה פלילית. כלומר, המהומה הגדולה היא סביב אמירה זמנית, שהיתה רלבנטית במשך שלושה ימים.
הלאה.
במעבר מבדיקה לחקירה פלילית (וגם בשלב מאוחר יותר), הבהיר *פרקליט המדינה*, ולא היועמ״ש, שנתניהו אינו חשוד בפרשה.
מטבע הדברים, אם *הפרקליטות* היתה חושבת שיש חשד סביר נגד רה״מ – היא היתה ממליצה ליועמ״ש לפתוח נגדו בחקירה. אלא שזה לא קרה, וההחלטה היא כאמור של פרקליט המדינה.
במקביל, הוגשה עתירה לבג״ץ, ובה טענות קשות נגד תיפקוד היועמ״ש בפרשה, לרבות מיחזור טענות אודות אי-כשירותו לתפקיד. בג״ץ דחה את העתירה על הסף, וקבע – בעתירה משמאל! – ש-״אין לתת יד לדה-לגיטימציה של מערך האכיפה״, ושטעויות עלולות להתרחש – ״אך מכאן ועד הטלת דופי נמשך – הדרך ארוכה״.
בחלוף חצי שנה – עתירה נוספת, שהגיש האזרח המודאג אייבי בנימין, בה דרש את חקירת רה״מ כחשוד בפרשה.
העתירה נדחתה על הסף, תוך חיוב בהוצאות. בג״ץ הוסיף ״הערה [ארוכה] לפני סיום״ בה קבע שמדובר בעתירה מרחיקת לכת, ובעותר שמתיימר ״להשיא עצותיו למשטרה ולפרקליטות כיצד לנהל את החקירה״.
בחלוף חצי שנה נוספת – עוד עתירה בפרשה, הפעם של ״התנועה לטוהר המידות״, ששוב דרשה לחקור באזהרה את רה״מ. ושוב בג״ץ דחה את העתירה על הסף, תוך חיוב בהוצאות, וקבע כי העתירה לא מתבססת על מידע או ראיות, אלא על ״מסקנה לוגית״ – ואין סיבה להטיל ספק בשיקול הדעת והיושרה של רשויות החקירה.
טרם סיום, מעניין ש-״באופן מפתיע״ הצדדים הפוליטיים מתייחסים לפרשת הצוללות כתמונת ראי מושלמת לתיקי 1000, 2000 ו-4000: בפרשת הצוללות, הימין מאמין באופן מוחלט במסקנה ביחס לרה״מ, שמשום מה לא ״נתפר לו תיק״ דווקא בפרשה הכי בעייתית מבחינה ציבורית ופוליטית; והשמאל כמובן מוחה נגד ״טיוח״.
לעומת זאת, בתיקי 1000, 2000 ו-4000 דווקא השמאל מחבק את מסקנות הפרקליטות בחיבוק חם (אותה פרקליטות ממש שקבעה שרה״מ אינו חשוד בפרשת הצוללות), ואילו הימין רואה בתיקים כעלילת דם נוראה.
באופן מקרי לחלוטין, תמונת הראי הזו זהה למסקנה המשפטית בשאלה האם רה״מ חשוד בפרשות השונות.
לסיכום:
חמישה שופטי בג״ץ קבעו שאין כל מניעה למנות את מנדלבליט ליועמ״ש. שלוש עתירות נוספות שהוגשו ביחס לפרשת הצוללות – נדחו כולן על הסף, פעמיים תוך חיוב בהוצאות, וגם תוך אמירות נוקבות של שופטי בג״ץ נגד הטלת הדופי בתיפקוד רשויות האכיפה.
אז אולי מספיק עם הטענות הממוחזרות הללו?