ביממה האחרונה מתרגשת סערת טוויטר שבמרכזה החלטתו של כבוב, שופט ביהמ"ש העליון, לשחרר כביכול ממעצר צעיר ערבי שביצע אונס אכזרי במתלוננת יהודיה בירושלים. בואו ננסה לעמוד על העובדות האמיתיות של המקרה, על הדין הרלבנטי – ועל הפרופורציות הנכונות של הפרשה.
לפי כתב האישום, בפברואר השנה נכנסה המתלוננת לשירותים ציבוריים, בהם עבד הנאשם כעובד ניקיון. הנאשם פנה למתלוננת, ביקש ממנה לשוחח עמו במחסן סמוך, וטען כי הוא יתום. בהמשך, הנאשם ביקש מהמתלוננת לחבקו לנשקו. המתלוננת סירבה וביקשה ללכת – אך הנאשם נעל את דלת המחסן והגיב בכוח.
לא נכנס לפרטים הגרפיים, אך נציין שהנאשם ביצע במתלוננת אונס ומעשה מגונה.
לאחר סיום החקירה, הנאשם הועמד לדין – והמדינה ביקשה את מעצרו את תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה, וזאת מבלי שהפנה את הנאשם לתסקיר שירות המבחן.
עד כאן העובדות. וכעת, נעבור להסבר קצר על הדין.
תחילה, חשוב להדגיש שדיני המעצרים עוסקים בכליאתם מאחורי סורג ובריח של מי שעומדת להם חזקת החפות (שלאחרונה התחבבה על מחנה פוליטי מסוים). הם לא הורשעו, ולכן נחשבים חפים מפשע, וכליאתם אינה בגדר עונש. כלומר, ובניגוד למיסגור שניתן בענייננו – לא מדובר ב-״אנס״, אלא *בנאשם* באונס.
כדי לעצור אדם עד תום ההליכים, כלומר כדי לעצור נאשם עד לסיום בירור אשמתו, יש לקיים שני תנאים "חיוביים" ותנאי "שלילי" – במצטבר. די בכך שאחד התנאים לא מתקיים, כדי שהנאשם לא יעצר עד תום ההליכים.
התנאי "החיובי" הראשון הוא קיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". ומה זה בעצם אומר?
בגדול, זה אומר שהמדינה צריכה להראות לביהמ״ש שבמהלך החקירה היא אספה די ראיות, שקיים סיכוי סביר שאם בית המשפט שישמע את העדים יקבע שהן מהימנות – הן תבססנה את אשמתו של הנאשם, והוא יורשע (פרשנות זו נקבעה במה שידוע כ-"הלכת זאדה").
אם נקבע שיש די ראיות לכאורה, מתקיים התנאי הראשון.
התנאי "החיובי" השני הוא קיומה של עילת מעצר. כדי לעצור נאשם עד תום ההליכים, על המדינה להוכיח שמתקיימת לפחות אחת משלוש עילות:
א. מסוכנות, קרי שהנאשם יסכן את הציבור.
ב. חשש מהימלטות, קרי שהנאשם ימלט מהדין.
ג. חשש משיבוש מהלכי משפט, כלומר שהנאשם ינסה לחבל בהליך השיפוטי נגדו.
אם מתקיימת לפחות אחת מהעילות הנ"ל, אזי מתקיים גם התנאי השני – וניתן לעבור לתנאי השלישי, שהוא כזכור תנאי "שלילי". לפי תנאי זה, נאשם יעצר עד תום ההליכים רק אם אין חלופת מעצר שיכולה לאיין באופן סביר את עילת המעצר נגדו. אם יש חלופה כזו, בית המשפט *חייב* לשחרר אליה את הנאשם.
ומה זה "חלופת מעצר"?
הדוגמה הקלאסית היא מה שמכונה "מעצר בית": שחרור הנאשם לדירה מסוימת, ממנה אסור לו לצאת, בפיקוח אנושי כלשהו (בני משפחה, חברים וכו').
בהתאם, אם הנאשם יעמיד חלופה שבית המשפט ישתכנע שבכוחה לאיין, לדוגמה, את החשש שיסכן את הציבור – הנאשם ישוחרר לאותה חלופה.
הגוף הממשלתי שאמון על בדיקת איכותה של חלופת מעצר הוא שירות המבחן – יחידה במשרד הרווחה.
בתמצית, שירות המבחן שולח עובד סוציאלי שמשוחח עם הנאשם, עם המפקחים המוצעים, בוחן את ההיסטוריה שלהם, משוחח במידת הצורך עם קורבן העבירה, מבצע בדיקות נוספות – ומגיש דו"ח, המכונה "תסקיר מעצר".
כלומר, התסקיר מאפשר לבית המשפט לקבל מידע נוסף. בסוף התסקיר, שירות המבחן מביע את עמדתו – האם החלופה מאפשרת את שחרור הנאשם ממעצר, או שהיא אינה מתאימה.
אף על פי שעמדת שירות המבחן היא *המלצה*, ואינה מחייבת את בית המשפט, בדרך כלל עמדתו מקבלת משקל רב בהחלטה הסופית, לכאן או לכאן.
אם בסופו של הליך בחינת החלופה בית המשפט משתכנע שאין חלופה הולמת – אזי מתקיים התנאי השלישי (והשלילי), והוא יורה על מעצר הנאשם עד תום ההליכים.
ועד כאן, בתמצית, הדין הרלבנטי.
כעת, נחזור לענייננו. כזכור, ביהמ"ש המחוזי עצר את הנאשם עד תום ההליכים, מבלי שהוגש תסקיר שירות המבחן.
הערר שהגיש הנאשם התמקד בדיוק בסוגיה הזו – העובדה שבית המשפט המחוזי קבע שאין טעם אפילו לבחון קיומה של חלופת מעצר, משום שהמסוכנות של הנאשם היא כל כך "זועקת", ששום חלופה לא תתאים, וחבל לבזבז את הזמן ואת המשאבים המוגבלים של שירות המבחן.
ושלשום, כבוב קבע כי הוא מקבל את הערר.
כבוב קבע שאין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה, ושקיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות, כלומר שמתקיימים שני התנאים "החיוביים". אבל, כבוב קבע שהוא לא מסכים עם החלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה המסוכנות היא כל כך קיצונית, ששום חלופה לא תתאים, לא משנה כמה איכותית תהיה, ולכן אין טעם בעריכת תסקיר.
לפי כבוב, הנאשם הוא צעיר נעדר עבר פלילי ו-"ביצע מעשיו ללא שימוש באלימות פיזית משמעותית (הגם שאין להתעלם מכך שבכל עבירת אינוס קיים רכיב אינהרנטי של שימוש באלימות)".
כל זה *לא* מצדיק את שחרורו ממעצר, אבל *כן* מצדיק לתת לו הזדמנות לשכנע את שירות המבחן שיש לו חלופה מספיק איכותית.
ולכן, בשורה התחתונה, כבוב הורה על עריכת תסקיר שירות המבחן, שלאחריה יתקיים דיון חוזר בשאלת המעצר. כבוב **לא** הורה על שחרורו של הנאשם ממעצר, וכמובן שעד ואם יוחלט אחרת – הנאשם ימשיך לשהות במעצר מאחורי סורג ובריח.
ועד כאן ההחלטה. כעת, ננסה להכניס אותה לפרופורציה מתאימה.
ובכן, ניתן בהחלט לטעון שבמרבית המקרים שבהם מוגש נגד אדם כתב אישום כל כך חמור, הוא יעצר עד תום ההליכים. אבל, קשה מאוד לטעון שהחלטות כאלה מתקבלות ללא עריכת תסקיר שירות המבחן, כלומר מבלי שלנאשם יש אפשרות אפילו להציע חלופת מעצר כלשהי.
וכבוב גם ציין זאת במפורש בהחלטתו.
זאת ועוד: קיימים גם קיימים מקרים שבהם נאשמים בעבירות חמורות יותר שוחררו ממעצר, משום שהעמידו חלופה ראויה. רוצים דוגמה? אפשר להזכיר את פרשת אלון קסטיאל. אבל לא צריך ללכת לעבר הרחוק, כי רק לפני 12 ימים ניתנה החלטה דומה על ידי השופט שטיין, בעניינו של נאשם איטלקי ממוצא טיבטי.
אותו נאשם הועמד לדין בגין מעשי אונס ומעשים מגונים שביצע *בשתי* נשים, במסווה של "טיפול אלטרנטיבי הוליסטי". אין צריך לומר, שמעבר למסוכנות העולה ממעשיו, קיים גם חשש ברור להימלטות, משום שמרכז חייו של אותו נאשם אינו בישראל.
ואותו נאשם נשלח לתסקיר מטעם שירות המבחן, שהמליץ לשחררו.
למרות ההמלצה, ביהמ"ש המחוזי עצר אותו עד תום ההליכים – והוא הגיש ערר, שכאמור הוכרע על ידי שטיין.
שטיין קיבל את הערר וקבע כי אף על פי שמתקיימות עילות מעצר, ואף על פי שנפגעות העבירה הביעו חשש מהשחרור, הרי שחלופת המעצר שהוצעה היא כל כך איכותית והדוקה, שניתן לשחרר אליה את הנאשם.
כל זה קרה, כאמור, לפני פחות משבועיים. לא שמעתם על הפרשה הזו אפילו מילה אחת.
אז מה השתנה הלילה הזה? מדוע כל הטוויטר סוער וגועש מהחלטה לשלוח נאשם לתסקיר שירות המבחן, ודמם לחלוטין נוכח החלטה לשחרר נאשם שאינו תושב ישראל, שהואשם בעבירות לא פחות חמורות (שלא לומר שההיפך הוא הנכון)?
אם תשאלו לדעתי, הסיבה הוא אותה סיבה שאומת הטוויטר געשה סביב "עונש של חמש שנות מאסר בלבד לקטין בדואי", או לסערה שהתחוללה בזמן פרשת מוחמד קטוסה, שהואשם באונס קטינה:
כי בכל המקרים הללו, הנאשם הוא ערבי, והקורבן היא יהודיה. אין בפרשות הנ"ל שום ייחוד או קושי, פרט לנסיבות הללו.
הלכה למעשה, בכל יום מתבצעות בישראל עבירות מין, ושחרור נאשמים ממעצר אינו משהו נדיר במיוחד. קל וחומר שלא ניתן לטעון שהחלטה לשלוח נאשם צעיר ונעדר עבר פלילי לתסקיר שירות המבחן היא החלטה דרמטית או יוצאת דופן. להיפך, היא ההחלטה הסטנדרטית.
אבל כשהנאשם ערבי, אפשר לארגן ספין מוצלח.
אפשר לרתום את כל גזעני ארצנו שיצווחו בקולי קולות בגנות בגנות בג"ץ (אף על פי שלא מדובר בבג"ץ), ויזעקו "רפורמה עכשיו!" (אף על פי שה-"רפורמה" כלל לא רלבנטית).
אפשר לבקר את ההנמקה של כבוב. אבל אי אפשר לצרוח בקולי קולות כשמדובר בנאשם ערבי ובמתלוננת יהודיה, ולהתעלם מכל שאר המקרים.
קישור להחלטת כבוב המלאה:
https://t.co/8BdionBJNJ
קישור להחלטת שטיין המלאה:
https://t.co/XkEWInulsf
בוקר טוב.