ב-7.10 פרצה המלחמה.
בשעות, בימים ובשבועות הראשונים, היינו – כל אחת בדרכו, כל אחד בדרכה – בסוג של הלם. נדמה שאין אדם בישראל שהשכול לא דפק בדלתו, שלא היה לפחות בהלוויה אחת, שלא מכיר אישית חיים שנקטפו, שלא מצא עצמו רץ למרחב המוגן על בסיס יומי.
למעט קולות שוליים שעוד נשוב אליהם, העם היושב בציון עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – להתאחד למול הסכנה. להתייצב כגוש אחד מול אויב משותף.
"יחד ננצח", "הופכים עליהם טובים אותם", ארגוני מחאה שהפכו לארגוני סיוע, הסברה בינלאומית בהתנדבות מלאה, ממשלת חירום וקבינט מלחמה מצומצם.
אזרחי ישראל התגייסו בהמוניהם, התנדבו בהמוניהם, גויסו בהמוניהם. כך נאה וכך יאה כאשר כל הארץ היא חזית.
המלחמה בחמאס הוצבה בראש סדר העדיפויות, כל ערוצי התקשורת שידרו חדשות 24/7 (או 24/6). המאבקים הפוליטיים הפנימיים נדחקו הצידה, וכמותם גם הקשקושים והספינים בגנות מערכת המשפט.
אלא שהזמן חלף.
המלחמה בעזה הגיעה לסיום השלב העצים שלה, אין יותר תימרון, חיל האוויר כבר לא ממטיר מבול פצצות מידי שעה, כוחות המילואים שוחררו.
בחזית הצפונית, ישראל החליטה – לפחות כרגע – שלא לפתוח במלחמה כוללת, ונקלענו לשגרה עגומה של מתקפות ותגובות, ושל רצועת ביטחון בתוך שטחנו.
הזמן שחלף גם פוגג לאיטו את ההלם. ועם התפוגגות ההלם, שעון החול התהפך – ובכל יום העיניים והלב הופנו פחות ופחות למאמץ המלחמה בהווה, ויותר ויותר למחשבות על העתיד. על מדינת ישראל ביום שאחרי. על איך משקמים את ההריסות – ברכוש, בגוף, בנפש וברמה הלאומית.
ואז חוזרים לפוליטיקה.
איך שלא תהפכו את זה, החל משנת 2009 ההנהגה הפוליטית של ישראל מרוכזת סביב דמותו של בנימין נתניהו. כן, היתה פה "ממשלת שינוי" למשך תקופה קצרה, היו שרי ביטחון כאלה ואחרים, ראשי זרועות הביטחון מונו והוחלפו – אבל בגדול, מי שהוביל את המדינה ב-15 השנים האחרונות היה נתניהו.
לטוב ולרע.
לנתניהו תמיד היו תומכים רבים, ומתנגדים חריפים.
לאורך השנים, תומכיו צופפו סביבו שורות, משלל טעמים. יש שיטענו שההצטופפות בצל מנהיג המחנה נבעה מאלמנטים רגשיים, שבטיים, או מסורתיים – אבל היו לה גם טעמים רציונליים.
זוכרים את "נאום החמוצים", שנשא נתניהו בכנסת באוקטובר 2017?
בתמצית, הנאום הזה ניסה לטעון שהוא, נתניהו, כראש ממשלה מזה שמונה שנים וחצי, מותקף ללא הרף – אבל כאשר בוחנים את הביצועים, כאשר בוחנים את הנתונים, מגלים שהמצב לא כל כך נורא, שלא לומר שהוא סביר ומעלה.
המצב הביטחוני טוב, המצב הכלכלי לא רע בכלל, יש דברים שנעשים בזירה המדינית.
אין טעם להיכנס כיום לניתוח המצב בשנת 2017, ולצורך העניין אפשר להסכים עם נתניהו. באותה עת, מצבה של הממלכה המכונה ישראל – בהחלט לא היה גרוע.
אלא שבדיעבד, שנת 2017 היתה שנת מפנה משמעותית – קודם כל ביחס לבנימין נתניהו עצמו, ומאחר שהיה ונותר האדם החזק בישראל, גם על המדינה כולה.
מה שחולל את המפנה היה, כמובן, ההליך הפלילי נגד נתניהו – אז היה במדובר בבדיקות ובחקירות, ובהמשך הדברים הבשילו לאישום ולמשפט בלתי נגמר המוכר כ-"תיקי האלפים".
על השפעתם של "תיקי האלפים" על נתניהו כבר נכתבו תילי תילים של מילים, ועוד יכתב רבות (גם על ידי כותב שורות אלה).
מכל מקום, הנקודה היא שרצף האירועים מאז הביא אותנו היום למציאות שונה לגמרי.
באמצע אוגוסט, ממש רגע לפני שהכל התפוצץ לנו בפרצוף, הצטלמו בני הזוג נתניהו לסרטון שזכור בעיקר סביב "המשקפיים הורודים". המסר המרכזי בסרטון הזה היה דומה לזה שבבסיס "נאום החמוצים".
שבעצם, הכל ממש בסדר.
נתניהו ניסה לשכנע אותנו, את הציבור, לא להקשיב ל-"ערוצי התבהלה", לרואי השחורות ולמנבאי הזעם. לא צריך משקפיים ורודים כדי להתבונן דרכם על המציאות, וגם אם תעשו זאת בעין בלתי מזוינת – תיווכחו שהמצב טוב.
הביטחון, הכלכלה, הקרע שיצרה פה ה-"רפורמה" – הכל בשליטה. אתם בידיים טובות.
אלא שהפעם, זה כבר היה בלוף. וכמו כל בלוף, אפשר להסתתר מאחוריו ולדבר בפאתוס כל עוד הוא מסתיר את האמת. אבל כאשר חושפים אותו – המחיר הוא כבד.
את המחיר, כולכם מכירים, כי כולכם משלמים: כ-1500 נרצחים והרוגים, 250 חטופים ש-136 מהם עדיין לא שבו, אלפי פצועים, מאות אלפי פליטים בארצם.
ויש עוד:
עשרות ישובים עדיין שוממים, חפצים מעופפים מסוגים שונים משוגרים עלינו מכל חזית אפשרית, הטרור הפלסטיני – ששבר שיאים גם לפני המלחמה – ממשיך ומכה בנו, דירוג האשראי ירד לראשונה בהיסטוריה של ישראל, מיליציה בתימן הטילה עלינו סגר ימי.
ולצד כל אלה – אין הישגים אסטרטגיים.
תארו לעצמכם שנתניהו היה נושא היום את "נאום החמוצים". היה מנסה להסביר לנו כמה בעצם הכל נפלא, וסתם מבקרים אותו, שלא לומר מכפישים, ללא הצדקה.
אני מניח, שחלקנו היה מתפוצץ מצחוק, וחלק גדול יותר היה עושה כמעשה אורי זוהר ז"ל ומנפץ בחמת זעם את הטלוויזיה.
למה? כי הבלוף נחשף.
זוכרים את הטעמים הרציונליים לתמיכה בנתניהו? הם כבר לא קיימים. אין שום פרמטר שבו מנהיגותו או ממשלתו הנוכחית מקבלים ציון שאינו נכשל.
וזוכרים את הטעמים הרגשיים, השבטיים, המסורתיים? הם כמובן עדיין כאן, לשני הכיוונים – הסוגדים לנתניהו, והשונאים אותו.
ועכשיו, בואו נדבר רגע עליהם.
מי שטוען שיש כאלה שיתנגדו לנתניהו בכל מקרה ובכל מזג אוויר – צודקים לגמרי. יש קבוצה בציבור שמתעבת אותו, ושגם כאשר כמעט כולנו התאחדנו סביב המלחמה בחמאס ב-7.10, הם חשבו שזה הזמן להתעסק בנתניהו. כי בעצם, כל זמן הוא הזמן לעסוק בו באופן אובססיבי.
יצאתי נגדם בעבר, ואיני מתחרט על כך.
ומולם, יש את מי שגם היום, גם אחרי שלא צריך להרכיב משקפיים שחורים כדי להיווכח במציאות העגומה – ממשיכים להתייצב מאחורי נתניהו, ולתמוך בו באופן בלתי מסויג.
האנשים שמשתייכים לקבוצות הללו, שכיום שתיהן קבוצות מיעוט – הם אנשים שלא פועלים באופן רציונלי, וככאלה אינם ניתנים לשכנוע.
מי שלא "התעורר" אחרי הטבח הנורא של ה-7.10, וארבעה וחצי חודשים של מלחמה וטרור בלתי פוסק – כבר לא יתעורר. השיח הרציונלי איתו עקר בדיוק כמו שיח שמבוסס על מדע, מחקרים ונתונים מול כת מכחישי הקורונה.
כי זה לא עניין רציונלי, שניתן להתייצב מולו עם מספרים וטיעונים. זה עניין רגשי.
לכן, אני מציע לא להתרגש מכל מיני דמויות – גרוטסקיות פחות או יותר – שמופיעות בתקשורת (שמצידה כמובן מעודדת את המופע הזה), וממשיכות במנטרה של "רק ביבי!".
במיוחד אני לא מתרגש מאדם כמו קותי סבג, שבלי למצמץ מתייצב מול המצלמה, ופשוט מבלבל את המוח על קמפיין "אתה הראש אתה אשם".
מי שאומר לעצמו: נכון, טבח שלא היה מאז השואה, חטופים, פצועים, פליטים, טילים, טרור, חבלי ארץ שוממים, כלכלה מרוסקת, ביטחון אישי בלתי קיים, אבל אני אצביע לנתניהו כי מישהו פירסם שלט חוצות בצבע אדום – הוא אדם שממילא לא ניתן לשכנוע.
הוא תמונת המראה של החמוץ שתמיד יתעב את נתניהו.
אז חברים יקרים:
נא להירגע, ולהפסיק להתרגש מכל מיני אנשים ש-"מסבירים" בלהט כמה "הרדיפה" נגד נתניהו דחקה אותם חזרה לזרועותיו. מי שטוענים את זה, ממילא נמצאים עמוק בחיקו, ואם כל מה שקרה פה בחודשים האחרונים לא הזיז אותם, הם כבר לא יזוזו.
כאשר מרימים את הראש, התמונה בהירה בהרבה.
כאשר מתבוננים בכלי העבודה העיקרי שיש ברשותנו, שהוא כמובן סקרי דעת קהל – הדברים הם ברורים ועקביים. סקר "מעריב", שמתפרסם מידי שבוע, מלמד אותנו שאין שום "חזרה" לזרועות נתניהו.
מי שניתן לשכנוע, כבר השתכנע. ומי שחיפש סיבות רגשיות להמשיך לתמוך בו, ממילא ימשיך וימצא אותן.
שני "המחנות" החדשים כבר התעצבו:
מצד אחד, כל מי שממילא התנגדו למדיניות הממשלה גם בעידן המאבק נגד "הרפורמה", אליהם הצטרפו מאז כ-10-20 מנדטים לאחר ה-7.10. ומצד שני, מי שנותר לתמוך בנתניהו (או עבר לבן גביר), יחד עם המפלגות המגזריות – החרדים האשכנזים והספרדים, והחרד"לים.
המלחמה כבר הסתיימה דה-פקטו, אלא אם כן צפויות לנו הפתעות ברפיח או בלבנון, והרתיחה מעבר לפינה – מחאה אדירה לסילוק ממשלת המחדל.
מי שרוצים במחאה הזו בוודאי לא צריכים להתרגש ממי שמנסה ברצינות לטעון שהוא כמעט לקח דגל ובא, אבל שלט קטן "ים" שבר אותו, והוא בכל זאת ישאר בבית.
שבת שלום.