חלק שלישי ואחרון – על ההחלטה במשפט הזוטא ב-״תיק דומא״.

והפעם, פחות על מה שנקבע, ויותר על דעתי הצנועה והלא מחייבת ביחס למשמעות המשפטית והציבורית של ההחלטה.
מאז שהתפוצצה הפרשה, אי שם בסוף 2015, נחשף הציבור לפעם הראשונה שבה הופעלו ״אמצעים מיוחדים״ על חשודים יהודים (כמובן שהטענות לגבי מה הופעל היו מופרכות ומוגזמות לחלוטין, אבל נניח לזה). מאז, מצאו את עצמם חלקים בימין הפוליטי מסכימים לפתע עם עמדות שבאופן מסורתי הושמעו מצד משמאל.

פתאום, קריאות בשבח הביקורת השיפוטית על שב״כ, טענות לאמצעים לא מידתיים שמופעלים בחקירות, נגד הרשעות שמבוססות על הודאות, ובעיקר הבנה שיש קווים אדומים גם כשנלחמים נגד טרור, קריאות שנחשבו כחסרות בסיס בקרב חלקים גדולים בציבור – אומצו בחום על ידי אלה שרק לפני רגע התנגדו להן בתוקף.

אותם חלקים גם תמכו פתאום בצמצום השימוש ובהגברת הפיקוח על מעצרים וצווים המינהליים, שהמדינה השתמשה בהם עד אז כמעט רק נגד ערבים. מאידך, גם היום, אין שום קריאה דומה לבקרה ולצמצום השימוש בכלים אחרים, כמו שלילת אזרחות ותושבות, הריסת בתים, וגם העמדה לדין בבתי המשפט הצבאיים באיו״ש.

סוד גלוי הוא שכותב שורות אלה תומך במערכת המשפט, שבראשה בימ״ש העליון, שהפכה בעשור האחרון מושא להשתלחויות חסרות רסן וטעם. פרשת דומא מלמדת אותנו, בפעם המי יודע כמה, שמי שלא ישכיל להגן על זכויותיה של קבוצה אחת, סופו שימצא עצמו משתייך לקבוצה נפגעת אחרת, ואז ישווע בעצמו להגנת המשפט.

והערה במישור אחר: כידוע, בן אוליאל והקטין הואשמו באותו כתב אישום. לכן, שניהם יכולים לבחור שלא להעיד במשפט. בשל פסילת הודאותיו המאוחרות של הקטין, וקבלת אלה של בן אוליאל, *ובהנחה* שבן אוליאל הפליל את הקטין במעורבות בתכנון ההצתה בדומא – עשוי בן אוליאל למצוא עצמו בדילמה קשה.

הדילמה היא כזו: אם יבחר שלא להעיד, הוא יורשע בוודאות, שכן הודאותיו יכולות לשמש כנגדו, אך לא נגד הקטין. אם יבחר להעיד, הוא עשוי לספק גרסה שתוביל לזיכויו, אך אז הודאותיו תוכלנה לשמש גם נגד הקטין, ואולי אף להוביל להרשעת הקטין חרף פסילת הודאותיו.