ובו על חוק ופסק דין שמבקרי בג״ץ מימין נוטים שלא להזכירם: חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, ופסק הדין שקבע שהחוק חוקתי.
נתחיל מהחוק מצ״ב): ראשיתו בימי קואליציית אולמרט, אך הוא זכה לתמיכה ממשלתית, ונחקק – בתחילת כהונת נתניהו.
החוק הוא למעשה חוק חנינה: ביטול הליך פלילי או עונש, וגם מחיקת ההרשעה מהמרשם הפלילי, והכל רק לגבי עבירות שבוצעו על רקע התנגדות להתנתקות. חריג לכך הן עבירות חמורות, שהחנינה לא חלה לגביהן.
סמוך לאחר שנחקק, הוגשה לבג״ץ עתירה שביקשה את פסילתו בשל פגיעה בשיוויון, ו-9 שופטים דנה בה.
את דעת הרוב המובילה כתבה הנשיאה דאז ביניש. תחילה, הנה תמצית העובדות לגבי היקף האכיפה הפלילית ביחס למחאה נגד ההתנתקות (אמ;לק: כ-6000 מעצרים, כ-600 כתבי אישום):
בהמשך, חידדה ביניש את הבעייתיות הרבה שבחוק: האפליה באכיפה שהוא יוצר בין מי שביצעו עבירה בעת המחאה נגד ההתנתקות, קבוצה שמאפייניה הפוליטיים ברורים, לבין כל ייתר מבצעי העבירות, בדגש על עבירות סביב מחאות אחרות.
בשפה משפטית, מדובר באכיפה בררנית, אך מז׳אנר ייחודי: אכיפה מפלה לטובה.
קושי משמעותי נוסף, שלא אכנס אליו בפירוט, הוא דריסת הרשות המבצעת ע״י המחוקק: במקום לאפשר לרשויות האכיפה שיקול דעת (לדוגמה: היועמ״ש עיכב *ביוזמתו* הליכים רבים, ואף היו הסכמות נרחבות לחנינה *פרטנית*), הכנסת החליטה על צעד גורף ורדיקלי, שעיקר את סמכותן של רשויות אלה.
קושי אחר, שחודד בסוף פסק דינו הקצר של רובינשטיין, היה הפגיעה בהרתעה העתידית: אם תתעורר בעתיד מחאה נוספת, נניח בהקשר לפינויים אחרים, שתתלווה לה הפרת חוק, המוחים עשויים לצפות לכך שההליכים הפליליים נגדם יופסקו, ולכן לא ירתעו מלעבור עבירות.
בשורה התחתונה, ביניש ו-7 שופטים נוספים מצאו שהחוק צולח את תנאי פסקת ההגבלה, ונמנעו מפסילתו. עם זאת, גם בדברי הסיכום של ביניש היא מבהירה שמדובר בחוק בעייתי, שפוגע קשות בשיוויון, אך האיפוק והריסון המתבקש בביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת – לא ניתן לראותו כבלתי חוקתי.
בדעת המיעוט היה ג׳ובראן (לפני שאתם קופצים, אזכיר שאותו ג׳ובראן כתב ערב פרישתו חוות דעת שדווקא הימין מצא בה עניין רב).
ג׳ובראן, בניגוד ללוי בפסק דין ההתנתקות, קבע שיש לחוק תכלית ראויה – אך הוא לא צולח את מבחן המידתיות, כלומר הפגיעה בשיוויון אינה שקולה לתרומה לתכלית:
נחזור להתחלה: אכיפת החוק בעת המחאה נגד ההתנתקות אכן היתה נרחבת, וטענות בהקשר זה הן טענות כבדות משקל. כמובן, שמספר העצורים/הנאשמים עשוי להיות נעוץ גם באופי המחאה, ולא רק באכיפת ייתר כביכול.
עם זאת, למבקרי בג״ץ בהחלט יש טענה משמעותית בנקודה זו, שמעולם לא חלקתי עליה.
אבל, וזה אבל גדול מאוד: איכשהו, המבקרים נוטים לשכוח שהמוחים נגד ההתנתקות אובחנו והופלו לטובה לעומת כל ייתר המוחים, בכל ייתר המחאות, וקיבלו חנינה גורפת, תוך השענות על רוב פוליטי בכנסת. ולא זו אף זו, בג״ץ ״השמאלני״, אף אם לא עשה זאת בחפץ לב, הכשיר את האכיפה הבררנית הזו.
כעת, תשאלו את עצמכם, איך הייתם מגיבים אם מחר תקום קואליציית שמאל, שתעניק חנינה גורפת למשל למוחים סביב אירועי אוקטובר 2000, או לכל קבוצת מחאה אחרת משמאל שביצעה גם הפרות חוק, ובג״ץ ימנע מפסילת החוק. מן הסתם, זעקות השבר במקרה כזה תהיינה מחרישות אוזניים.
ושתי אנקדוטות:
א. אחד מיוזמי החוק, במסגרת הצעת חוק פרטית (טרם כהונת נתניהו והשגת תמיכה ממשלתית ביוזמה) – היה כבוד הנשיא דהיום ראובן (רובי) ריבלין
ב. על החוק הגנה, מטעם מחלקת הבג״צים, פרקליטה בשם דינה זילבר.