בשנים האחרונות מקדם ד"ר @AvishayBenHaim תיאוריה אודות אבחנה בין "ישראל הראשונה" ל-"ישראל השנייה". חלק מאותה תיאוריה עוסק במה שבן-חיים מכנה "אלימות לגאלית" – טענה לפיה "ישראל הראשונה" ההגמונית הפעילה כלים משפטיים כנגד "ישראל השנייה".
אז אנסה להשיב.
תחילה, אבהיר שיש לי הערכה רבה לד"ר בן-חיים, ושבתיאוריה שלו יש תחומים שבהם בקיאותו עולה בהרבה על שלי. לכן, אני מבקש להתמקד ב-"אזור הנוחות" שלי – עובדות משפטיות.
כמו כן, הסיבה לכתיבת השרשור הזה היא פוסט שהעלה בן-חיים השבוע, ובו סוף סוף הובאו נתונים שמבססים לכאורה את התיאוריה 👇.
בתמצית, הנתונים שעליהם מתבסס בן-חיים נוגעים בחקירות ובהרשעות של ח"כים ושרים, כאשר "קו פרשת המים" הוא המהפך הפוליטי בשנת 1977.
לפני העובדות, קצת תיאוריה: יש להבחין בין מתאם לבין סיבתיות, ואי אפשר לגזור את השנייה מן הראשון. כלומר, קיומן של שתי תופעות במקביל לא מוכיח קשר ביניהן.
באופן דומה, גם יש להבחין בין כרונולוגיה לבין סיבתיות.
כלומר, גם אם *נניח* שמאז 1977 אכן יש עליה תלולה בחקירות ובאישומים בעבירות שחיתות, אין זה אומר שהמהפך הוא הסיבה לעליה. באותה מידה, אפשר לטעון שהיתה עליה בחקירות ובאישומים לאחר כל אירוע אחר, רלבנטי או לא, שהתרחש באותה שנה.
נמשיך להניח שמאז 1977 אכן התרחשה עליה משמעותית באכיפת השחיתות. האם יש סיבות אפשריות אחרות לכך? לדעתי, התשובה היא כן.
למשל, מלחמת יום כיפור הביאה לטלטלה אדירה בחברה בישראל, מן המסד ועד הטפחות. בשנים שלאחר מכן, התרחשו מספר אירועים שבישרו על שינוי מגמת בהתייחסות לשחיתות ציבורית.
אני אומנם לא סוציולוג, אבל נדמה שמוסכם שבעקבות המלחמה השתנה באופן ניכר היחס הציבורי והעיתונאי לבכירים בשלטון, בצבא ובמוקדי כוח נוספים. שרים וגנרלים כבר לא נחשבו לקדושים.
ניתן לטעון, ששינוי האווירה הציבורית העניק לרשויות האכיפה רוח גבית להעז ולהיכנס למקומות שעד אז היו חשוכים.
כמו כן, באותן שנים הוקמה יאח"ה, וכיהנו שני יועמ"שים "לוחמניים" – שמגר וברק. כל אלה הביאו לשינוי במדיניות האכיפה, ללא קשר למהפך, ואף *לפניו*.
לדוגמה, ב-1974 הועמדו לדין יהושע בן ציון, מנהל בנק "א"י-בריטניה", ומיכאל צור, שהיה יו"ר "צים", מנכ"ל "החברה לישראל" ומנכ"ל משרד התמ"ת.
שנה לאחר מכן הואשם גם דוד פלד, מנהל המכס, בקבלת שוחד. כל השלושה נשפטו לשנות מאסר ארוכות.
לצד פרשיות אלה, יש להזכיר כמובן את המקרים הידועים יותר, של פרשת אשר ידלין, מבכירי מפלגת העבודה, וכמובן את פרשת חשבון הדולרים של רה"מ רבין, שאומנם לא הסתיימה בכתב אישום אך הביאה להתפטרותו.
כל אלה התרחשו, כאמור, *לפני* המהפך, והיו, ללא ספק, שינוי משמעותי מבחינת עוצמת אכיפת השחיתות לעומת התקופה שלפני מלחמת יום כיפור.
אז האם המהפך של 1977 הוא אכן "קו פרשת המים"? לדעתי, ממש לא. וגם אם לדעתו של בן-חיים התשובה היא כן – הוא לא מנמק זאת בדבר, ומתעלם מנתונים סותרים.
באופן דומה, בן-חיים מתעלם מ-"קו פרשת מים" בולט נוסף, והוא "התרגיל המסריח" בשנת 1990, שגרם למיאוס ולתסיסה ציבורית אדירה נגד הנכלוליות והשחיתות "החוקית" בפוליטיקה, ולכינונם של הסדרי חוקיים רבים.
בנוסף, בעשור וחצי שלאחר מכן, כיהנו כפרקליטות המדינה ביניש וארבל, "לוחמניות" אף הן.
ואכן, בשנות ה-90', חל גידול בכתבי האישום שהוגשו בגין שחיתות ציבורית: הן בפוליטיקה הארצית, והן ברשויות המקומיות ובגופים נוספים. הגידול הזה לא קשור במהפך 1977. ויש לומר, שבאותה תקופה גם היה גל של זיכויים בפרשיות אלה.
נדמה, שמגמת הזיכויים השתנתה ב-"פרשת שבס", שנדבר עליה גם בהמשך.
ומכאן לנתונים עצמם.
תחילה, לא ברור האם הם מדויקים.
למשל, בהינתן שבן-חיים לא מנה את פייגלין ועומרי שרון כחלק משבעת הח"כים של הליכוד שהורשעו בשחיתות – הוא מן הסתם כלל במניין את חזן וגורולובסקי, שהורשעו בגין הצבעה כפולה בכנסת, ואת קצב, שהורשע בעבירות מין. אלה לא עבירות שחיתות.
אבל *נניח* שהנתונים מדויקים.
בן-חיים התייחס להרשעות ח"כים וחקירת שרים, ומצא לשיטתו הטייה נגד "ישראל השנייה". את ההטייה הזו מפרש בן-חיים כ-"אלימות לגאלית" מצד ההגמוניה נגד נציגי "ישראל השנייה".
ואז מונה בן-חיים מי לשיטתו משתייך לישראל הראשונה, ומי לשנייה (בעיקר ש"ס והליכוד).
גם הפעם, נתחיל *בהנחה* שהנתונים של בן-חיים אכן מעידים על הטייה ברורה, כלומר על כך שהיה עודף הרשעות וחקירות נגד נציגי "ישראל השנייה".
אבל גם תחת ההנחה הזו, יש כשל לוגי בטענה: מטבען של עבירות שחיתות, שהן מבוצעות ע"י מי שמחזיק בידו כוח שלטוני. ומי היה בשלטון ברוב השנים מאז 1977?
זאת אומרת, שגם בהנחה שהנתונים מדויקים, צריך לנרמל אותם.
ברור שאם מרצ, לדוגמה, היתה רחוקה ממוקדי הכוח והכסף בעשרים השנים האחרונות, אז הסבירות שמי מחבריה יהיה מעורב בעבירת שחיתות ציבורית פוחת. לעומת זאת, הליכוד וש"ס היו חברות בכירות ביותר במרבית הקואליציות ב-40 השנים האחרונות.
מבחינה זו, מעניין דווקא לבחון את האופן שבו "ההגמוניה" פעלה בשנים (המעטות) מאז 1977 שבהן הליכוד לא היה מפלגת השלטון, ובעיקר את תקופות ממשלת רבין וממשלת אולמרט.
נתחיל בממשלת רבין. למי שלא זוכר, הקואליציה של רבין, שחתמה כידוע על "הסכמי אוסלו", כללה גם את ש"ס, בראשות אריה דרעי.
אלא שדווקא בשנים האלה, וכאשר גורלם של הסכמי אוסלו תלוי במידה רבה בש"ס, החליט היועמ"ש דאז להעמיד לדין את דרעי ואת פנחסי. ולא זו בלבד, היועמ"ש אפילו דרש מרבין לפטר את דרעי ואת פנחסי ממשרתם כשר וסגן שר (בהתאמה), נוכח כתבי האישום נגדם.
איך שמירה על "ההגמוניה" משתלבת עם צעד כזה?
פרשה ידועה נוספת הכרוכה בממשלת רבין היא פרשת שמעון שבס, שהיה מנכ"ל משרד רה"מ.
שבס הועמד לדין בגין עבירות של שוחד והפרת אמונים, ובסוף הליך בלתי נגמר – שהגיע עד לדיון נוסף בפני הרכב שופטים מורחב – הורשע, בהלכה תקדימית, בהפרת אמונים "בלבד" 👇. איך "רדיפת" שבס משתלבת עם התיאוריה?
נעבור לממשלת קדימה, שכיהנה פחות מ-3 שנים.
כפי שבן-חיים פירט, מקרב "קדימה" הורשעו דמויות בכירות ביותר: אולמרט, הירנשזון, עומרי שרון וחיים רמון. לגבי שלושת הראשונים, בן-חיים מציין שאלה "בעיקר אנשי ימין שעברו מחנה" – אך כנראה לא שם לב שנתון זה בעצם מפריך את התיאוריה שלו על פניה.
שהרי, אם התיאוריה נכונה, למה שה-"הגמוניה" תרדוף אנשים חזקים שעברו ל-"צד שלה"? בממשלה שכיהנה זמן קצר, הורשעו 3 דמויות בכירות (ואשכנזיות) בעבירות שחיתות ונשלחו לכלא – מעשה שסלל את דרכה של "ישראל השנייה" חזרה לשלטון.
זהו כשל ברור בתיאוריה, שבן-חיים מחליק הצידה, אולי מבלי משים.
הדמות הרביעית היא מיודענו חיים רמון, שלשיטת בן-חיים "קרא תגר על מערכת המשפט".
ובכן, רמון לא קרא תגר על מערכת המשפט, ולא תכנן שום רפורמה שתפגע בפרקליטות או בבתי המשפט, בטח לא באופן ממשי. לאף אחד לא היה אינטרס לרדוף אותו, ואף אחד לא רדף אותו.
הוא פשוט ביצע עבירת מין, וזהו. 👇
בעיה נוספת בפוסט של בן חיים היא בחירת הנתונים. אם "ההגמוניה", או "ישראל הראשונה" השבעה והעשירה מעוניינת לשמור על כוחה ועל אנשי שלומה, ולרדוף את הקמים מולה – למה לבחון רק פוליטיקאים?
הרי כולנו יודעים, בטח כיום, שפרט לפוליטיקאים יש מוקדי כוח נוספים בציבור, שכוחם אינו פחות.
לפיכך, מדוע לא לתת את הדעת לכך שמערכת המשפט "רדפה" דמויות שהן באופן מובהק חלק מ-"ישראל הראשונה", כגון: ראשי הבנקים בפרשת ויסות המניות, בני הדודים נוחי ודני דנקנר, הנשיא עזר ויצמן – שחקירתו אומנם לא הבשילה לכתב אישום אך הביאה להתפטרותו מתפקידו, פרשות המפכ"לים טרנר וחפץ, ועוד.
כלומר, באופן *עובדתי* מערכת המשפט לא היססה להתנגש חזיתית עם דמויות בעלות כוח והשפעה, אף על פי שאם היתה רוצה לנהל מאבק "הגמוני" כדי לשמר את "שליטתה" – הצעד ההגיוני היה להימנע מעימותים שכאלה.
לכן, ההתעלמות מכל נתון שאינו ח"כ או שר – היא מוזרה, ומחלישה מאוד את הטיעון הבסיסי.
לפני שנקנח בנתניהו, נקדיש בכל זאת ציוץ לש"ס.
סטטיסטית, הנתונים "היבשים" לגבי ש"ס הם אכן מובהקים, וקשה להסביר את מספר הפרשיות החריג בהן היו מעורבים ח"כים בש"ס, כשגם חומרתן חריגה.
אפשר להציע כמה הסברים (הנה לדוגמה 👇 ), אבל יתכן שכדי לדבר ברצינות על הסוגיה הזו, צריך שרשור נפרד.
וכעת, נתניהו.
בפוסט שלו, בן-חיים קובע, בלי שמץ הנמקה או ביסוס, ש-"נתניהו 'סומן' כמטרה" 👇. ברור לכל, ובן-חיים אינו מסתיר זאת, שהוא תומך פוליטית בנתניהו – וזה בסדר גמור. מה שפחות בסדר, הוא התעלמות מעובדות, וקביעה כה פסקנית על סמך כלום. אז האם "המערכת" אכן רדפה את בנימין נתניהו?
אפשר להזכיר שהאנשים שכביכול "רדפו" את נתניהו – אלשיך, ניצן, מנדלבליט – מונו בתקופת כהונתו.
אפשר גם להזכיר שליאת בן-ארי היתה זו ש-"רדפה" את אולמרט, ועוד שורה ארוכה של נאשמים מקושרים וחזקים, ב-"תיקי הולילנד".
ועוד לא דיברנו על איך בדיוק מסמנים אדם כ-"מטרה" מבלי שהדבר יחשף.
אבל חשוב מזה, אפשר להזכיר שאם נתניהו אכן היה מסומן כ-"מטרה", היו למערכת המשפט אינספור הזדמנויות לא רק לצייר מטרה, אלא גם לשלח לעברה את החץ:
חשיפת מסמך סודי בימי ממשלת רבין, פרשת בראון-חברון, פרשת עמדי, פרשת ביבי-טורס, פרשת הצוללות, אינספור הפרשיות שנכרכו במעונות רה"מ, ועוד.
זאת ועוד: נגד נתניהו, ונגד התנהלות היועמ"ש ושאר הגורמים הרלבנטיים, הוגשו עשרות עתירות לבג"ץ – שכולן נדחו. כזכור, גם לאחר הגשת כתב האישום, בג"ץ דחה ברוב של 11:0 את העתירות נגד כשירותו של נתניהו לכהן כרה"מ. לו מערכת המשפט ראתה בנתניהו "מטרה", ורצתה לסלקו מהזירה – מה ההסבר לכך?
ונתניהו, לדעתי, הוא תמצית הסיפור כולו.
כאמור, איני כופר בכך שבאבחנה בין "ישראל הראשונה" לבין "ישראל השנייה" יש ממש, ואני אף מסכים שהתיאוריה של בן-חיים יכולה להסביר תופעות סוציולוגיות שונות.
אבל אין שחר לטענה כאילו מערכת המשפט "ההגמונית" התנכלה או מתנכלת לנציגי "ישראל השנייה".
בהיעדר נתונים ממשיים, בן-חיים התמקד בכמה נתונים בודדים, כאלה שנוחים לו, "סידר" אותם לתוך משבצות בלתי מתאימות (כגון מורשעי "קדימה"), ונמנע מלבחון סיבות אחרות לנתונים, או לנרמל אותם בהתאם למציאות מאז 1977. וכל אלה, מותירים בסופו של דבר תחושה מאוד בלתי נוחה – של ״סימון מטרה״.
המטרה היא אכן בנימין נתניהו. אבל סימון המטרה לא בא ממערכת המשפט, אלא דווקא מבן-חיים עצמו.
כמי שתומך פוליטית בנתניהו, הוא מתקשה – כאדם מוסרי ומשכיל – להצדיק את תמיכתו באדם שלכאורה ביצע עבירות שחיתות קשות, לאורך שנים. ולדעתי, התיאוריה שלו מספקת לו את ההצדקה העצמית הדרושה.
כי בן-חיים, אדם משכמו ומעלה מבחינה ערכית, מסרב להשלים עם האפשרות שנתניהו, שהוא כה מעריך, פעל באופן כל כך מושחת, תוך פגיעה קשה באינטרס ובקופת הציבור.
הדרך היחידה להימנע מהשלמה כזו היא להפוך את היוצרות, כך שנתניהו יהיה הנרדף כביכול. אלא שהעובדות, מה לעשות, לא תומכות בכך.
שבת שלום.