חג, סגר, וממילא אתם משועממים. אז בואו נדבר רגע *משפטית* על הסוגיה של הפעלת אמצעים פיזיים (״אמצעים מיוחדים״) בחקירות שב״כ, סוגיה שעלתה לאחרונה לכותרות סביב ״פרשת דומא״, שבה הופעלו לראשונה אמצעים כאלה על נחקרים ממוצא יהודי.
את המסע כדאי להתחיל אי שם בשנות ה-80׳, אז טלטלו את השב״כ שתי פרשות מרכזיות: פרשת קו 300 (עליה כתבתי בהרחבה בעבר) ופרשת עיזאת נאפסו (בהזדמנות).
בעקבות הפרשות הללו הוקמה ועדת לנדוי, שתפקידה היה לבחון משפטית את גבולות המותר והאסור בחקירות שב״כ, שהיו עמומים כמעט לחלוטין עד אז.
הועדה קבעה כי הדין הקיים דאז *מתיר* לחוקר שב״כ, מקום יש הכרח בגילוי מידע לצורך הגנה על חיי אדם, להפעיל על נחקר לחץ פסיכולוגי ו-״מידה מתונה של לחץ פיזי״ (מה שמוכר כ-״לחץ פיזי מתון״), שאינו מהווה התעללות או עינוי, והיא מידתית לסכנה. המלצות הועדה אושרו בממשלה, והפכו לשיטת עבודה.
השנים חלפו, והנה אנו בשנות ה-90׳. בשורה ארוכה של עתירות טענו נחקרים וארגונים כי שיטות הפעולה של השב״כ, שעוצבו בועדת לנדוי, אינן חוקיות.
בג״ץ ניסה להתחמק מהכרעה, עד שלא נותרה ברירה וכמה עתירות קובצו יחד לדיון בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים. בשנת 1999, פורסם פסק הדין המיתולוגי.
בפסק הדין, שנכתב ע״י הנשיא ברק, נקבע שלחוקרי השב״כ אין שום סמכות עודפת על זו חוקרי המשטרה, שכן אין חקיקה שמקנה להם סמכות עודפת שכזו.
בהמשך, נדרש ברק לשיטות חקירה שונות שלפי הנטען רווחו באותם ימים (המדינה לא אישרה ולא הכחישה), ובעצם פסל לחלוטין את האפשרות לעשות בהן שימוש.
עכשיו נשאלה שאלה קצת אחרת: בחוק העונשין הישראלי קיימים כל מיני סייגים לאחריות פלילית, כלומר מצבים – שאם הם מתקיימים – מעקרים את הפליליות של המעשה.
הדוגמה המוכרת ביותר היא הגנה עצמית, שאם היא מתקיימת בעצם מתירה לאדם להפעיל אלימות על אדם אחר, מבלי שהמעשה יהווה עבירה פלילית.
לענייננו, הסייג הרלבנטי הוא סייג הצורך 👇. למשל, נדמיין סיטואציה שבה אדם צריך לפרוץ לתוך רכב כדי לחלץ מתוכו פעוט שנשכח בו. הפריצה היא כמובן מעשה פלילי במהותו, אך סייג הצורך, כלומר הצורך בהצלת חייו של הפעוט הלכוד, מעקר את הפליליות והופך את מעשה הפריצה לחוקי למהדרין.
המדינה טענה, שסייג הצורך רלבנטי גם בסיטואציה של חקירות שב״כ: אם חוקר מתרשם שיש צורך מיידי לחלץ מידע מנחקר, כדי להציל חיי אדם (״פצצה מתקתקת״), אז *מותר* לו להפעיל אמצעי חקירה פיזיים – אף על פי שעקרונית אין לחוקר סמכות לעשות כן במצב של חקירה ״רגילה״, ואף שהחוק לא התיר זאת.
בג״ץ דחה גם את הטענה הזו, וקבע שסייג הצורך לא יכול להיות מקור *סמכות* להפעלת כוח פיזי. אי אפשר לקחת סייג לאחריות פלילית ולשאוב ממנו *הסמכה* להתיר לחוקר להפעיל ״אמצעים מיוחדים״.
אבל, כל זה לא אומר שאין בכלל רלבנטיות לסייג הצורך, וכאן צריך לשים לב טוב טוב למה שנקבע בפסק הדין.
ממש טרם סיום פסק הדין, ברק מדגיש שסייג הצורך אומנם לא יכול להקים סמכות *מראש* להפעלת כוח פיזי, אך הוא יכול לפטור *בדיעבד* את החוקר שהפעיל כוח מפני אחריות פלילית. וברק גם קבע שהיועמ״ש יכול ״להדריך את עצמו״ באשר לנסיבות שבהן יעמוד לחוקר *בדיעבד* סייג הצורך, כמעין ״מדריך לחוקרים״.
כלומר, אף על פי שפסק הדין הוציא צו מוחלט, שפסל לגמרי שיטות חקירה מסוימות, וקבע שסייג הצורך אינו יכול להוות מקור סמכות לחוקר להפעיל כוח – עדיין יתכן שאם חוקר יפעיל כוח בסיטואציה של ״פצצה מתקתקת״, הוא לא יעמוד לדין, וסייג הצורך יפטור אותו *בדיעבד* מאחריות פלילית בגין הפעלת הכוח.
עד כאן פסק הדין המפורסם.
היועמ״ש דאז, אליקים רובינשטיין, הרים את הכפפה שברק הושיט לו, ופירסם מסמך ״הדרכה עצמית״ לגבי הנסיבות שבהן יעמוד לחוקר שב״כ סייג הצורך 👇. החשוב לענייננו הוא סעיף ז(1), שם קבע רובינשטיין שבכל מקרה סייג הצורך לא יחול במצב של עינויים.
מה זה בעצם אומר?
זה אומר שרובינשטיין בעצם אמר לחוקרי השב״כ: אם אתם מפעילים כוח בסיטואציה של ״פצצה מתקתקת״, אני לא אעמיד אתכם לדין, ויעמוד לכם סייג הצורך. אבל, אם תפעילו כוח שהוא בגדר עינויים – אז סייג הצורך לא יחול, ולא משנה אם הסיטואציה היתה של ״פצצה מתקתקת״. כלומר, עינויים הם אסורים לחלוטין.
השנים חלפו, והחרך הצר של סייג הצורך הלך והשתרש בעבודת השב״כ, והחוקרים החלו להפעיל ״אמצעים מיוחדים״ (כאלה שלא נפסלו בבג״ץ) על נחקרים שהוגדרו כ-״פצצה מתקתקת״.
ובשנת 2012 החליט הוועד הציבורי נגד עינויים לאתגר את הפרקטיקה הזו, ולטעון שלחוקרי השב״כ לא יכול לעמוד סייג הצורך. למה?
כי כזכור, רובינשטיין קבע שסייג הצורך לא יכול לחול בסיטואציה של עינויים. לכן, הוועד טען ש-״האמצעים המיוחדים״ שהופעלו על מחבל בשם אסעד אבו גוש – הם בפועל עינויים, ולכן אין תחולה לסייג הצורך, ויש להעמיד את חוקריו לדין.
לכן, הפעם נדרש בג״ץ להכריע האם ״אמצעים מיוחדים״ הם עינויים.
בג״ץ (שהם) בחן את החומר החסוי שהוגש לו מטעם המדינה, בו פורטו ״האמצעים המיוחדים״, בחן חוות דעת לגבי הדין הבינלאומי, בחן את עמדת היועמ״ש – וקבע שהמקרים שהוכרו כ-״עינויים״ שונים באופן ברור מהאמצעים שמפעיל השב״כ. בהתאם, נקבע שעמדת המדינה לפיה *לא* מדובר בעינויים – היא סבירה.
לשהם הצטרפה גם נאור, שכתבה פסק דין קצר וקבעה כי בחקירתו של אבו גוש אומנם הופעלו ״אמצעים מיוחדים״, אך *לא* מדובר בעינויים, ולכן עומד לחוקרים סייג הצורך.
וזהו בעצם הדין כיום: בג״ץ קבע ש-״האמצעים המיוחדים״ ששב״כ מפעיל *אינם* עינויים. עד שבג״ץ לא יקבע אחרת, הדין בסוגיה לא ישתנה.
הערה לפני סיום: למרות העיסוק האינסופי בכך, צריך להבחין בין כל השאלות הללו לגבי סייג הצורך ו-״עינויים״ כן או לא, שהמענה אליהן רלבנטי לשאלת האחריות הפלילית של *החוקרים*, לבין כל מיני שאלות אחרות שנוגעות לשאלת אחריותו הפלילית של *הנחקר*. מדובר בשאלות בלתי תלויות זו בזו.
חג שמח.
השרשור המלא על ״פרשת קו 300״ כאן 👇. כמובן, שברוח הימים האלה הכל קשור איכשהו בתיקי רה״מ…
https://www.orcarmi.co.il/category/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A7%D7%95-300
לינק לפסק הדין המלא בבג״ץ משנת 1999 (״בג״ץ העינויים):
https://t.co/em7msI87Az
לינק לפסק הדין המלא בעניין אסעד אבו גוש:
https://t.co/0RVAJd4ko1