לכבוד הפסקת האש, כדאי לחזור למקום שבו אולי הכל החל: שכונת שייח ג'ראח שבירושלים, שם התלקחה אלימות – שהתפשטה בהמשך – סביב מחלוקת בנוגע לנכסים במתחם שמעון הצדיק.
בשרשור המתיש הזה, אנסה להסביר *משפטית*, ולא פוליטית, את הסוגיה המאוד סבוכה הזו.
לפני שנצלול, אדגיש שהמטרה שלי אינה לשכנע אתכם בצדקתו של צד מסוים בסכסוך, אלא רק לתאר את הדברים, בצורה הכי אובייקטיבית שאני יכול.
כמו כן, וחרף האזהרות הרגילות, הפעם הסאגה המשפטית היא באמת מורכבת במיוחד, ולכן גם אם אנסה לפשטה ככל יכולתי, עדיין צריך הרבה סבלנות וקריאה קפדנית…
הערה מקדימה נוספת היא שבניגוד לטענות – שנשמעות בעיקר משמאל (דוגמה *מהיום* 👇) – אין קשר בין סאגת מתחם שמעון הצדיק לבין חוק נכסי נפקדים.
זה נכון שחוק נכסי נפקדים חל גם על מז' ירושלים, וקיים פסק דין מקיף בסוגיה (שמצדיק שרשור בפני עצמו), אבל הוא פשוט לא חל בענייננו.
כעת, נתחיל.
מתחם שמעון הצדיק נמצא בשולי שכונת שייח ג'ראח שבמזרח ירושלים.
אי-שם בשנים 1875-1876 רכשו את הקרקע הרבנים הראשיים, ובמקום התגוררו משפחות יהודיות.
בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, השכונה פונתה, ובתום המלחמה השטח הפך לחלק מממלכת ירדן. ירדן מצידה שיכנה פלסטינים במתחם, בשכירות.
בשנת 1967, ולאחר תום מלחמת ששת הימים, ישראל שבה להחזיק בשטח, והחילה עליו, כחלק מירושלים, את החוק הישראלי. כלומר, השטח סופח לישראל.
בשנת 1970 נחקק חוק בשם "הסדרי משפט ומנהל", שהקנה את השטח לאפוטרופוס הכללי, שמצידו "שיחרר" את השטח לשתי אגודות ישראליות, שניהלו אותו בצורה של הקדש.
כלומר, ערב תחילת הסאגה המשפטית, תמונת המצב הינה:
מדובר בשטח שנרכש במאה ה-19 ע"י יהודים, לאחר כיבושו ע"י ירדן שוכנו במקום פלסטיניים ששכרו בו בתים (שערכו חוזה מול שלטונות ירדן).
בשנת 1970 השטח הוחזר ע"י מדינת ישראל לאגודות שהן מעין חליפיהן של היהודים שרכשו את השטח מלכתחילה.
ומה קרה לאחר שאגודות קיבלו חזרה את השטח? כמובן, הן החלו במאבק משפטי אינסופי במטרה לפנות מהמקום את הפלסטיניים שהתגוררו בו.
ההליכים החלו אי שם בשנת 1972, ובשנת 1979 הגיע העניין לראשונה לביהמ"ש העליון (לא לבג"ץ, כי כל ההליכים היו סכסוכים אזרחיים, שהמדינה כלל לא היתה צד להם).
ובפעם הזו, תאמינו או לא, כל שלוש הערכאות פסקו בעד התושבים, ונגד האגודות. וכל כך למה?
כי האגודות ניסו לטעון שהפלסטינים שהתגוררו במקום הם בעצם פולשים. אבל, לנדוי אימץ את מסקנות בתי המשפט השלום והמחוזי, וקבע שיש להניח שירדן היא מדינה מסודרת, ושחוזי השכירות עם התושבים נעשו כדין.
האגודות למדו את הלקח, ושינו אסטרטגיה: במקום לטעון שהפלסטיניים הם פולשים, הם טענו שהן בעלי השטח, והזכויות של הפלסטינים הן רק מה שנקבע בחוזי השכירות שלהם מול ירדן.
ההליך המרכזי נוהל בשנת 1982, בין האגודות לבין מרבית התושבים. בסופו של דבר, הוסכם *בין הצדדים להליך* על פשרה.
לפי הפשרה, התושבים הכירו בבעלות של האגודות על המתחם, ומצד שני האגודות הסכימו שמעמד התושבים הוא של "דיירים מוגנים", לפי חוק הגנת הדייר הישראלי.
לא נכנס כאן לנבכי החוק הארכאי הזה, אבל בגדול הוא הבטיח את זכותם של הפלסטיניים להתגורר בבתים עד מותם, בכפוף לתשלום דמי שכירות מגוחכים.
לכאורה, תם ונשלם, נכון? אז זהו, שלא.
מאז, ולמעשה עד עצם היום הזה, המשיכו להתנהל הליכים משפטיים, שניתן לחלקם לשלוש חטיבות:
א. ניסיונות של הפלסטינים לכפור בבעלות האגודות על המתחם.
ב. ניסיונות של הפלסטינים להתנער מהפשרה.
ג. ניסיונות של האגודות לפנות את התושבים למרות הפשרה.
בסוג המקרים הראשון, הפרשה המרכזית היא "פרשת חג'אזי", שהגיעה עד לביהמ"ש העליון:
אותו חג'אזי טען, שרישום האגודות כבעלות המתחם אינו חוקי, משום שחלק מהשטח שייך למעשה לו, ולא לירדן. ולכן, כך לפי הטענה, החוק שהקנה בשנת 1970 את השטח לאפוטרופוס הכללי, שמצידו מסר אותו לאגודות – לא חל.
ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חג'אזי, והוא ערער לעליון.
רובינשטיין קבע, שהמסמכים שהציג חג'אזי, שנועדו לבסס את בעלותו בשטח, אינם מהימנים, ובאותה נשימה מצא שהמסמכים שהציגו האגודות – דווקא כן.
לכן, הניסיון של חג'אזי (שלא היה חלק מ-"הסדר 1982") לערער על בעלות האגודות בשטח – נכשל.
מקרה מפורסם נוסף הוא "פרשת חמאד וסבאג", שנמצא על התפר בין סוגי המקרים הראשון לשני. ומה קרה שם?
באותו מקרה, ניסו יורשיהם של שני תושבים שהתגוררו במתחם לטעון כי כלל לא ידעו על "פשרת 1982", או על ניסיונות האגודות לפנות את תושבי המתחם, וטענו לזכויות על הבתים שבהם התגוררו המורישים.
ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות היורשים מכל וכל, וקבע כי הם ידעו גם ידעו, או לפחות היו צריכים לדעת, על אינספור ההליכים שהתנהלו לאורך השנים. לכן, התביעות, שהוגשו בשנת 2013, לזכויות כלשהן במתחם – התיישנו מזמן.
היורשים ערערו לעליון, ואפילו הגישו בקשה לדיון נוסף – אך טענותיהם נדחו.
סוג המקרים השני, שהיה כאמור ניסיונות להתנער מהסדר הפשרה, היה השכיח מכולם. בהליכים שונים ומשונים טענו תושבים או יורשיהם שהסדר הפשרה נעשה תוך הטעיה, בחוסר סמכות, בחוסר צדק ועוד ועוד.
כל ההליכים הללו, בלי יוצא מן הכלל, נדחו על ידי בתי המשפט, שלא מצאו בהסדר הפשרה כל פגם (דוגמה 👇).
הגענו אל סוג המקרים השלישי, שבו האגודות ניסו לפנות את התושבים, חרף הפשרה שכאמור הקנתה להם מעמד של דיירים מוגנים. ואיך נעשה כדבר הזה?
מסתבר, שחרף הסדר הפשרה, התושבים הפלסטינים, רובם ככולם, לא שילמו לאגודות אפילו אגורה שחוקה. הם פשוט לא שילמו דמי שכירות, והפרו את ההסדר.
בשורה ארוכה של תביעות שהגישו האגודות, בתי המשפט קיבלו את טענותיהן, ומצאו שהתושבים-הנתבעים אכן זכו למעמד של דיירים מוגנים, אבל קמה נגדם עילת פינוי, חרף מעמדם, משום שהם סירבו לשלם דמי שכירות – אף שידעו על חובתם לעשות כן.
וכך, הוצאו מעת לעת צווי פינוי נגד התושבים (דוגמאות 👇).
והנה הגענו, סוף סוף, אל ההליכים הנוכחיים, שעמדו במרכז הסערה הציבורית האחרונה, ועדיין תלויים ועומדים בפני ביהמ"ש העליון (שלראשונה ביקש מהיועמ"ש להתייצב להליכים). אז במה מדובר?
קודם כל, צריך לדעת שבשנת 2007 העבירו שתי האגודות הישראליות את זכויותיהן במתחם לחברה בשם "נחלת שמעון".
כלומר, מאז 2007, "נחלת שמעון" היא שמנהלת את ההליכים נגד התושבים.
בהליך האחד, שבו אוחדו ארבע תביעות שונות, ביקשה נחלת שמעון את פינויים של ארבעה נכסים.
התושבים מצידם "מיחזרו" שוב את הטענות כי נחלת שמעון אינה בעלת הזכויות במתחם, ולחילופין כי הם דיירים מוגנים שחסינים מפני פינוי.
בימ"ש השלום לא התקשה לדחות את טענות התושבים.
ביחס לשלושה נכסים נקבע כי אומנם התגוררו בהם תושבים כדיירים מוגנים, אך קמה נגדם עילת פינוי חלוטה בשל אי תשלום דמי שכירות. ביחס לנכס נוסף נקבע כי למתגוררים בו כל זכות, אף לא כדיירים מוגנים.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בפסק דין קצר.
בהליך השני, והאחרון עד כה, ביקשה נחלת שמעון את פינויים של שלושה נכסים אחרים.
הפעם, שינס בימ"ש השלום מתניים, וניתח את הפרשה בפסק דין יסודי מ-א' ועד ת' (ואם יש לכם סבלנות לקרוא רק פסק דין אחד, תקראו אותו).
אלא שבסופו של דבר, גם הפעם היה מדובר במיחזור טענות שכבר הוכרעו.
תחילה, בימ"ש השלום דחה את הטענות נגד זכויותיה של נחלת שמעון במתחם.
בהמשך, נקבע כי לגבי נכס אחד מדובר במשפחה שהיתה חלק מ-"הסדר 1982", ולכן היא מושתקת.
לגבי שני נכסים אחרים, ש-"הסדר 1982" לא חל עליהם, החיל בימ"ש השלום את שנקבע ב-"פרשת חמאד וסבאג", וקבע שהתביעות התיישנו מזמן.
בימ"ש השלום הוסיף וקבע, גם במקרה זה, כי התושבים-הנתבעים אומנם זכאים לכאורה למעמד של דיירים מוגנים, אך מאחר שלא שילמו דמי שכירות לכל אורך שנות המגורים שלהם בנכסים – קמה נגדם עילת פינוי – והורה על פינויים מן הנכסים שבמחלוקת.
ושוב, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בפסק דין קצר 👇.
איך נסכם?
מדובר בסכסוך מקרקעין, שהפך לסמל פוליטי בקונפליקט בין שני העמים.
אבל משפטית, ההכרעה לכל אורך הדרך היא עקבית: הבעלות במתחם היא של האגודות הישראליות, הפלסטיניים הם שוכרים ודיירים מוגנים – אך הם לא שילמו דמי שכירות, ולכן קמה נגדם עילת פינוי.
שבת שלום. אצרף קישורים בהמשך.
מענה ביניים לאינספור תגובות:
ההשוואה לחוק נכסי נפקדים היא *פוליטית*, לא משפטית. הפלסטינים תושבי המתחם לא היו, בשום שלב, בעלי זכות בעלות על דירותיהם, אלא קיבלו זכות זמנית להתגורר במקום מטעם ממלכת ירדן.
השאלה האם חוק נכסי נפקדים הוא מוסרי היא שאלה נפרדת. מבטיח להקדיש לכך שרשור.
קישור לפסק הדין של ביהמ״ש העליון (לנדוי) משנת 1979:
https://t.co/rOIhVk2ILH
קישור לפסק הדין המלא ב-״פרשת חאג׳זי״:
https://t.co/nDUsv4d7Iz
קישורים לפסקי הדין בערעור ובבקשה לדיון הנוסף ב-״פרשת חמאד וסבאג״:
https://t.co/UQD0Ss7TU9
https://t.co/XJYOyEuvs6
קישור להחלטת השופט דנציגר (שצורפה כדוגמה לניסיון להתנער מהסדר הפשרה):
https://t.co/30WNdBGQl2
קישור לפסק הדין בבימ״ש השלום ביחס ל-4 הנכסים:
https://t.co/f2EGihwa0J
קישור לפסק הדין בבימ״ש השלום ביחס לשלושת הנכסים הנוספים (והמלצת קריאה):
https://t.co/knjK9xjvVj
שבת שלום.
עדכון:
אז כמו שרובכם כבר ראה, היועמ״ש החליט שלא להתייצב להליך התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון 👇.
מבין השורות, נראה שהיועמ״ש מסכים *שמשפטית* מדובר בסכסוך מקרקעין, שהכל כבר הוכרע לגביו (לטובת פינוי התושבים במקום).
את הויכוח *הפוליטי*, אפשר להמשיך בטוויטר, לא בבית המשפט.
