בשרשור הראשון 👇 תיארתי את ההתפתחות הפסיקתית של פסילת הראיות, שהחלה במפץ הגדול של הלכת יששכרוב. בתמצית, וכזכור, לביהמ"ש העליון נמאס בשלב מסוים לחכות למחוקק, ולכן הוא המציא דוקטרינה לפסילת ראיות.
אם ננסה לאמ;לק את הדוקטרינה, היא מאפשרת לנאשמים לטעון שיש לפסול ראיה מסוימת, ולקבוע שהיא אינה קבילה, תוך איזון אינטרסים מורכב וסבוך בין הרצון לשמור על הוגנות ההליך המשפטי, לבין אינטרסים אחרים, כמו גילוי האמת. בכל מקרה, נקבע שאין תחולה ל-"דוקטרינת פרי העץ המורעל" המוכרת מארה"ב.
מה שחשוב להדגיש הוא שהלכת יששכרוב, שכאמור בראה יש מאין אפשרות לפסול ראיות, וגם כל שאר פסקי הדין שסקרתי בשרשור הראשון, עסקו כולם בשלב של *ההליך הפלילי העיקרי*. כלומר, בשלב שבו התביעה מגישה לבית המשפט ראיות כדי לנסות ולהוכיח את אשמת הנאשם, ואז הנאשם יכול לבקש לפסול ראיה מסוימת.
ואז באה לעולם "הלכת שמש", שטרפה את הקלפים, והעסיקה 4 ערכאות משפטיות – עד דיון נוסף בהרכב מורחב בביהמ"ש העליון.
ומעשה שהיה כך היה: בשנת 2005 התרחשו שתי תאונות רכבת, בעקבותיהן נפתחה חקירת משטרה. במקביל, הרכבת הקימה ועדות חקירה פנימיות, שגבו גרסאות מעובדי הרכבת ומגורמים נוספים.
בשלב מסוים, המשטרה פנתה לבית המשפט וביקשה לקבל צו שיורה לרכבת להעביר אליה את המסמכים שאספו ועדות החקירה, בדגש על הודעות העובדים. טענת הרכבת והעובדים היתה שהם מסרו את גרסתם לועדות החקירה (ולא למשטרה), מבלי שהועמדו על זכויותיהם המשפטיות, ותוך פגיעה בזכותם שלא להפליל את עצמם.
לאחר תלאות, ההליך הגיע כאמור לדיון בפני הרכב מורחב.
השאלה המרכזית שנידונה בהליך היתה האם אפשר למנוע את העברת ההודעות למשטרה מכוח הלכת יששכרוב, קרי בשל הפגיעה בהליך ההוגן נגד העובדים, שזכויותיהם המשפטיות נפגעו, עוד בשלב שהחקירה נמצאת בעיצומה – או שצריך לדון בכך בהליך העיקרי.
את פסק הדין המרכזי כתבה ביניש, ואעסוק רק בו.
בפתיחה, ביניש מסבירה עד כמה השאלה היא מורכבת. וכל כך למה? כי בשלב החקירה, למשל כאשר שופט בימ"ש שלום מתבקש לצוות על פלוני למסור מסמך מסוים למשטרה, אין לו שום אפשרות לבחון את התמונה הרחבה. אין לו זמן, משאבים ופרספקטיבה לעשות זאת.
לאחר מכן, ביניש חוזרת על עקרונות הדוקטרינה שהיא עצמה קבעה בהלכת יששכרוב, ומפרטת את האינטרסים השונים. לאור המורכבות של הדוקטרינה, ביניש קובעת ש-"ככלל מן הראוי לערוך את הבירור השיפוטי של שאלת קבילות הראיות, שנטען כי הושגו שלא כדין, *במסגרת ההליך העיקרי*". כלומר, לא בשלב החקירה.
מה זה בעצם אומר?
זה אומר שגם אם המשטרה מבקשת צו מבית משפט, *בשלב החקירה*, לאחר שפעלה בניגוד לדין – בית המשפט שאליו פנתה המשטרה לא אמור להפעיל את הלכת יששכרוב. הוא לא אמור לעסוק בשאלה האם הראיה שהמשטרה תאסוף תהיה קבילה, אפילו בהינתן העובדה שקודם לכן היא פעלה בניגוד לדין.
ומה זה עוד אומר?
זה ממש *לא* אומר שהראיה הזו, שהמשטרה תאסוף בשלב החקירה, אכן תהיה קבילה. מה שביניש קובעת הוא שמי שיכריע האם הראיה הזו קבילה – הוא בית המשפט שידון באשמת הנאשם, ולא בית המשפט שאליו פנתה המשטרה, בשלב החקירה, בבקשה להוצאת צו מסוים. וזו, לצורך שרשור זה, "הלכת שמש".
וכעת, הגענו ל-"אבל", ביניש קבעה, כאמור, שהשאלה האם לפסול ראיה תעשה בהליך העיקרי, ולא בשלב החקירה. אלא שהיא מוסיפה ״פיסקת אבל" 👇.
בפיסקה זו, ביניש "משאירה בצריך עיון", כלומר לא מכריעה, בשאלה האם בכל זאת אפשר לפסול ראיה, כבר בשלב החקירה, במצב שבו הפרת החוק היא ברורה ומובהקת.
כלומר, ביניש ״עוקפת״ את השאלה האם כאשר שופט, שמתבקש לתת צו בשלב החקירה, ונוכח לדעת שהמשטרה הפרה את החוק באופן ברור ובוטה, יכול בכל זאת לסרב לבקשה, תוך הפעלה של הלכת יששכרוב. ביניש עקפה את השאלה הזו, משום שבעניין שמש המשטרה לא פעלה באופן שכזה, אלא באופן לגיטימי בסך הכל.
סיכום ביניים (אני יודע שזה מתיש):
א. למעט חריגים בודדים, החוק בישראל לא מכיר באפשרות לפסול ראיות.
ב. בשנת 2006, ביהמ"ש העליון, בפסק דין תקדימי, קבע דוקטרינה שמאפשרת זאת.
ג. בכל השנים מאז, השאלה האם לפסול ראיות התבררה בהליך העיקרי, ולא בשלבי החקירה.
והנה הגענו ליועצי רה"מ.
למי שהרגע נחת ממאדים, סיפורנו מתחיל ב-"תיק 4000", הידוע כ-"תיק בזק-וואלה", במסגרתו מואשם רה"מ בקבלת שוחד. אחד מעדי המדינה בפרשה הוא שלמה פילבר.
באוגוסט 2019 הגיע מי שהגיע סמוך לביתו של פילבר, והשמיע באמצעות רמקול קריאות בגנותו. בעקבות זאת, נפתחה חקירה בחשד לעבירה של הטרדת עד.
בשלב מסוים, החקירה התמקדה ביועצי רה"מ, שעל פי החשד הם ששלחו את המטרידים לביתו של פילבר. הם זומנו לחקירה, ונעשה חיפוש במכשירי הטלפון שלהם, מבלי שהוצא צו מתאים, ומבלי שהוסברה להם זכותם לסרב לחיפוש (זוכרים את "הלכת בן חיים"?).
כלומר, *אין מחלוקת* שהמשטרה פעלה בניגוד לדין.
לאחר החיפוש, המשטרה פנתה לבימ"ש השלום בבקשה לקבלת צו חיפוש בטלפונים הסלולריים.
ואז החלה סאגה ראשונה של דיונים בשלוש ערכאות, עד להחלטתו הזכורה של השופט אלרון, שהחזיר את ההליך לבימ"ש השלום כדי שזה יבחן האם יש להיענות לבקשה, ולאשר את הצו, תוך הפעלת המבחנים שבהלכת יששכרוב.
אם קראתם בעיון, אתם אמורים כעת להתגרד ולשאול – למה בעצם? הרי "הלכת שמש" קבעה שאת שאלת פסילת הראיות, גם אם הן הושגו בניגוד לדין, אמור לעשות השופט בהליך העיקרי, ולא שופט בשלב החקירה.
במידה רבה, זו הסיבה שנוצרה סאגה שנייה של דיונים בשלוש ערכאות, עד לפסק הדין מלפני כחודש.
מה שקרה הפעם, אם ננסה לפשט ולתמצת, הוא שבימ"ש השלום דחה את בקשת המשטרה ברובה, אבל ערר המדינה לביהמ"ש המחוזי התקבל, והוא הוציא צווים ביחס לכל ארבעת היועצים. יועצי רה"מ שבו ופנו לביהמ"ש העליון. הפעם, בית המשפט העליון דן בבקשה בהרכב של שלושה – וכל שופט כתב פסק דין אחר לגמרי.
כדי לא לסבך, נתמקד רק בפסק הדין של סולברג, שהוא ככל הנראה ההלכה *כרגע* (עד שאם וכאשר ידון בפרשה גם הרכב מורחב).
סולברג פתח בסקירת הדין לגבי בקשה למתן צו לחדירה לחומר מחשב, ובצער רב מגיעה למסקנה שגם הפעם המחוקק בעצם לא קבע כללים ברורים לגבי מתי ינתן צו, והשאיר הכל לפסיקה.
ואז עובר סולברג לשאלת מיליון הדולר: האם אפשר להפעיל את מבחני הלכת יששכרוב כבר שלב כזה? בשלב שבו החקירה בעיצומה, והמשטרה פונה לבימ"ש השלום בבקשה לקבלת צו לחדור לתוך טלפון סלולרי? או שאת שאלת קבילות הראיות שתמצאנה בטלפון יש לברר בשלב ההליך העיקרי, אם וכאשר יוגש כתב אישום?
וכאן עושה סולברג פיתוח פסיקתי, מפנה ל-"הלכת שמש" ומרחיב אותה, תוך שהוא מסתמך על "פיסקת האבל" של ביניש (זוכרים?).
לפי סולברג, יש לאבחן בין עניין שמש לבין ענייננו, שכן בעניין שמש השאלה האם הראיות שתאספנה יהיו קבילות בסופו של דבר, אבל לא נטען שהמשטרה פעלה בניגוד לדין.
לעומת זאת, כאן אין כאמור מחלוקת שהמשטרה פעלה בניגוד לדין, ורק אז באה לבימ"ש השלום וביקשה צו חדירה לטלפונים. לכן, סולברג קובע – תוך הסתמכות על "פיסקת האבל" של ביניש – שגם בשלב כזה, של בקשה למתן צו, ביהמ"ש שדן בבקשה צריך לתת דעתו לפגמים שנפלו בהתנהלות המשטרה, אם נפלו כאלה.
אלא שגם סולברג ער לכך שלשופט השלום שדן בבקשה כזו, בשלב החקירה, אין מספיק נתונים ומשאבים כדי לברר את התמונה העובדתית כולה, לצורך הפעלה מושכלת של המבחנים שנקבעו בהלכת יששכרוב.
ולכן הוא מורה לשופט השלום, שמתבקש לתת צו חדירה, לעשות אבחנה בסיסית, עוד טרם כניסה לגוף העניין.
לפי סולברג, שופט השלום צריך לשאול את עצמו האם המסד העובדתי ברור, או שהדברים עמומים. אם השופט אינו משוכנע שכל הנתונים לפניו – עליו להיענות לבקשה, ולהנחות את ההגנה לבקש לפסול את הראיה בשלב של ההליך העיקרי. אבל, אם אי-החוקיות היא ברורה ומובהקת, הוא יכול לסרב לצו כבר בשלב זה.
והנה הגענו, סוף סוף, אל ההכרעה בעניינם של יועצי רה"מ.
סולברג בוחן את המסד העובדתי שהונח בפניו, ותוך שהוא מפנה לפרשת פרחי (זוכרים?) קובע שאי אפשר לקבוע, במידת ודאות מספקת לצורך שלב זה, שהסיבה לכל פעולות החקירה של המשטרה היא החיפוש הבלתי חוקי הראשוני שנעשה בטלפונים.
לכן, מה שסולברג קובע הוא שאין כאן אי-חוקיות ברורה ומובהקת, שמאפשרת את פסילת הראיות מכוח הלכת יששכרוב, לפחות לא בשלב הזה. אי אפשר לקבוע שמתן הצו יפגע באופן כל כך קשה בהוגנות ההליך נגד יועצי רה"מ, ולכן צריך לאפשר למשטרה לבצע את החיפוש המבוקש.
זהו לבינתיים. הערות ותובנות – בהמשך.
קישור ל-״הלכת שמש״ המלאה: https://t.co/Zsffy9mWLe
קישור לפסק הדין המלא בעניין יועצי רה״מ: https://t.co/Blz1Zm0wYo
עדכון: הנשיאה חיות קבעה כי יתקיים בעניין דיון נוסף, בפני הרכב מורחב 👇.
ואם אמצא זמן, נדבר בהרחבה על פרשת נוה-כרייף, ומה הקשר של לעניין אוריך ושות׳.
