בדיון שהתקיים השבוע במשפטו של בן-אוליאל, הסתבר שהנאשם מסרב להעיד להגנתו. בעקבות אירוע זה, צייץ @yehuday30, ראש הדסק המשפטי ב-״מקור ראשון״, כי הסירוב להעיד מהווה ״סיוע או חיזוק להודאת החוץ".
לטובת מי ששהה במאדים בשנים האחרונות: ״תיק דומא״ עוסק בפרשת רצח שלושת בני משפחת דוואבשה בביתם בכפר דומא. על פי כתב האישום, בן-אוליאל השליך בקבוק תבערה לחדר השינה שלהם, הם נשרפו למוות, ופעוט נוסף נפצע קשה.
בן-אוליאל נחקר בשב״כ, הופעלו כלפיו ״אמצעים מיוחדים״, והוא הודה ברצח.
הנאשם הנוסף בתיק, א׳, הוא קטין – והוא *לא* הואשם ברצח, אלא ״רק״ בקשירת קשר לביצועו. עם א׳ נכרת הסדר טיעון, אך משפטו טרם הסתיים (ונעסוק בכך בשרשור השני).
בפתח משפטם, טענו הנאשמים כי יש לפסול את הודאותיהם, וזאת נוכח האופן הפסול כביכול שבו נחקרו. בעקבות זאת, התנהל ״משפט זוטא״.
על ההכרעה במשפט הזוטא כתבתי בעבר 👇. בתמצית אציין שההודאות שעליהן התבסס כתב האישום נגד בן-אוליאל – *לא* נפסלו. נוכח ההכרעה, החל המשפט ״האמיתי״, כלומר הכרעה בשאלה האם בן-אוליאל באמת ביצע את הרצח כפי שהודה ושחזר.
בתום שמיעת עדי התביעה, החלה ״פרשת ההגנה״.
החוק קובע, שלמעט במקרים חריגים (נדיר מאוד) – הנאשם הוא עד ההגנה הראשון, ולאחריו יעידו ייתר עדי ההגנה.
אבל, לנאשם יש פריבילגיה מיוחדת: הוא האדם היחיד במשפט שאם אינו רוצה בכך – הוא לא חייב להעיד. כלומר, לנאשם יש זכות לשתוק גם במשפט. אבל, לשתיקה הזו עלול להיות מחיר כבד מבחינתו.
למה?
ראשית, משום שבאופן טבעי, הנאשם הוא עד מרכזי במשפט, ואם הוא בוחר שלא להעמיד את גרסתו במבחן – המשמעות היא שההגנה מאבדת חלק אדיר מיכולתה לסתור את הראיות המפלילות שהביאה התביעה.
ושנית, בשל הקבוע בסעיף 162 לחסד״פ, שקובע ששתיקת נאשם במשפט יכולה להוות חיזוק או סיוע (למעט חריגים).
אז מה זה ״חיזוק״ או ״סיוע״?
באופן כללי, יש מקרים שבהם ניתן לבסס הרשעה על עדות בודדת (למשל: מתלוננת בעבירת מין, עד ראיה, ועוד).
אבל יש מצבים שבהם הדין מחייב ״תוספת ראייתית״, כלומר תוספת לעדות המרכזית שעליה מתבססת התביעה. למשל במצבים של עד מדינה, שותף מפליל, עדות ילד, ועוד.
סוג מיוחד של ״תוספת ראייתית״ הוא מה שמכונה ״דבר מה נוסף״, והיא תוספת שנדרשת רק במקרה אחד – במקרה שבו הנאשם הודה בעבירה *בחקירתו*, אך כופר באשמה בבית המשפט (הדוגמה המוכרת: זדורוב). תוספת זו היא חקיקה שיפוטית גרידא, ואין לה שום זכר בחוק, אך היא הלכה מושרשת שאין עליה עוררין.
באופן כללי, סיוע היא התוספת הראייתית הכי ״כבדה״, ואילו חיזוק ודבר מה נוסף הן ככלל תוספות ״קלות״ יותר. הנה סיכום ממצה של הדין בנוגע לתוספות ראייתיות, מתוך פסק הדין בעניין מילשטיין, שבו נרחיב להלן.
ומכאן לשאלה: אז מה המשמעות של סעיף 162 בעניינו של בן-אוליאל, שכאמור הודה בחקירה?
מן האמור לעיל עולה שכדי שניתן יהיה להרשיע את בן-אוליאל, אין די בהודאתו (שלא נפסלה), ונדרש ״דבר מה נוסף״. לכאורה, שתיקתו במשפט יכולה להוות דבר מה נוסף שכזה – כפי שהיא יכולה להוות סיוע או חיזוק. זו, כך נראה, היתה גם הלוגיקה שהנחתה את יפרח.
אלא שכאן נכנסת לתמונה פרשת מילשטיין.
הנה העובדות בפרשה, שאינן מאוד חשובות, מתוך פסק הדין של השופט לוי ז״ל.
אקדים ואומר, שעמדתו של לוי היתה שלא ניתן לראות בשתיקת נאשם במשפט כדבר מה נוסף, למעט אם ההודאה הוסרטה ובתנאים נוספים. אבל, לוי נותר במיעוט, ואת דעת הרוב, הנחרצת פחות, כתבה ארבל (ברק הסכים עם ארבל בלי לנמק).
ארבל קבעה, שאין מניעה עקרונית לקרוא לתוך סעיף 162, על דרך של פרשנות, גם את התוספת של דבר מה נוסף.
אבל, גם ארבל קבעה שאומנם שתיקת נאשם יכולה להוות חיזוק או סיוע – אך בעייתי שהיא תוכל להשלים את הודאתו בחקירה. זאת, בעיקר בשל החשש שהשתיקה תסתיר הודאת שווא, שמקורה בלחץ כלשהו.
לכן, ארבל קובעת שככלל – הימנעות נאשם מלהעיד *לא* תוכל לשמש דבר מה נוסף שישלים את הודאתו בחקירה.
עם זאת, ארבל – בניגוד ללוי – קובעת כלל מעט יותר גמיש, ומונה שלושה תנאים *מצטברים* שבהתקיימם *ניתן* יהיה לראות בשתיקת הנאשם במשפט כדבר מה נוסף כנגדו, לפי שיקול דעת השופט שידון בתיק.
שלושת התנאים הם:
א. המשקל הפנימי של ההודאה בחקירה הוא גבוה, כלומר מדובר בהודאה עשירה ומפורטת, ולא אמירה לאקונית בנוסח ״אני מודה״.
ב. אין אינדיקציות לכך שהודאת הנאשם בחקירה נמסרה בשל לחץ כלשהו, כגון ״חייל״ בארגון פשיעה ש-״לוקח על עצמו את התיק״ על מנת לחלץ את ראשי הארגון.
ג. בדומה לסעיף ב׳ – אין אינדיקציות לכך ששתיקת הנאשם במשפט מקורה בלחץ כלשהו, ועל בית המשפט להשתכנע שאין מניע תמים מאחוריה.
רק אם שלושת התנאים הנ״ל מתקיימים – רק אז רשאי בית המשפט *לשקול* אם לראות בהימנעות הנאשם מלהעיד כדבר מה נוסף שמשלים את הודאתו בחקירה, ומאפשר את הרשעתו.
נחזור לבן-אוליאל.
ברור לחלוטין, שבעניינו התנאי השני לא מתקיים, שכן אף אם נקבע שהודאתו קבילה – לא ניתן לומר שהיא ניתנה מבלי שהופעלו עליו לחצים שונים.
בנוסף, יש סבירות טובה שגם התנאי השלישי מתקיים, ועל כך אכתוב בשרשור השני.
לכן, קשה מאוד לטעון שמתקיימים התנאים בהלכת מילשטיין.
יחד עם זאת, נגד בן-אוליאל יש ״דברי מה נוספים״ רבים, ואין לתביעה צורך ממשי בשתיקתו מבחינה זו.
למעשה, ניתן גם להיווכח שהשאלה בעניין מילשטיין היא כמעט תיאורטית, משום שהתביעה לא אמורה להגיש כתב אישום שבו הראייה *היחידה* היא הודאת הנאשם, שכן אז אין למעשה סיכוי סביר להרשעת הנאשם.
ועכשיו נחזור לציוץ של יפרח, ששגוי כמעט כולו:
א. ממילא התוספת הראייתית הנדרשת היא דבר מה נוסף, לא חיזוק ולא סיוע.
ב. שתיקת נאשם במשפט לא יכולה, ככלל, להוות דבר מה נוסף.
ג. עניינו של בן-אוליאל לא עולה עם החריג שקבעה הפסיקה לכלל הנ״ל.
ד. שאפו @yairshaag, שניסה לתקן 👇.
קישור לפסק הדין המלא בעניין מילשטיין, בו נקבעה ההלכה בשאלה מתי הימנעות נאשם מלהעיד במשפטו תוכל לשמש כ-״דבר מה נוסף״:
https://t.co/hbyCb5jntI
שבוע טוב.