לפני כמה חודשים, כשהתרגשה שוב תיאוריית הקונספירציה אודות ״תפירת תיקים״, התייחסתי בהרחבה 👇 לשתי פרשות, שחסידי התיאוריה מרבים לנופף בהן: יעקב נאמן ז״ל ואביגדור קהלני יבדל״א.
אך לא מצאתי טעם לעסוק ברמון.
וכל כך למה?
משום שעד כמה שהקונספירציה היא מטופשת בכלל, היא מגוחכת שבעתיים בעניינו של רמון בפרט.
ההבדל המרכזי בין פרשות נאמן, קהלני, רפול ושות׳ לבין רמון הוא, כמובן, שרמון *הורשע* בדין, והאחרים זוכו. לכן, ממילא נופלת מאליה ״ההוכחה״ לתפירת התיק, בדמות זיכוי על ידי בית המשפט.
אבל, מסתבר שמר רמון, גם 13 שנים לאחר האירוע, ממשיך להפיץ את הטענה כאילו ״נתפר לו תיק״ (ראו הדיאלוג המצ״ב). לכן, כנראה שאין ברירה.
מאחר שחיים רמון חובב תביעות דיבה, אדגיש שכל האמור להלן הוא *קביעת בית המשפט* בעניינו.
כמו כן, לפני שנתחיל אזהיר שהשרשור יהיה ארוך מאוד (מאוד).
רמון הואשם בכך שביום בו פרצה מלחמת לבנון ה-2, בין התייעצות ביטחונית לבין ישיבת ממשלה בה הוחלט על יציאה למלחמה – הוא נישק את המתלוננת, קצינת צה״ל, והחדיר את לשונו לפיה, וזאת שלא בהסכמתה. בגין כך, הואשם רמון בעבירה של מעשה מגונה.
ליבת המחלוקת בין הצדדים היתה נסיבותיה של הנשיקה.
רמון הודה בנשיקה, אך טען כי המתלוננת יזמה אותה לאחר ש-״פלירטטה״ איתו. המתלוננת מצידה טענה, כאמור, לאי-הסכמה.
עד כאן האירוע וליבת המחלוקת שהתבררה במשפט. נעצור לרגע, כדי לחדד את האבחנה בין שתי טענות בדבר ״תפירת התיק״ לרמון, משום שהן נוטות להיטען בעירבוביה, ויתכן שלא בכדי.
טענה אחת היא ל-״תפירה״ עובדתית, כלומר גרסת רמון לאירוע היא גרסת האמת, ומכאן שמדובר בעלילה גרידא.
לפי הטענה השנייה, האירוע – כגרסת המתלוננת – אכן התרחש, אך מדובר באירוע מינורי, והעמדת רמון לדין פלילי לא מוצדקת.
בהמשך ניווכח, שחשוב מאוד לזכור היטב את האבחנה בין שתי הטענות הללו.
נתחיל בטענה הראשונה, שהיתה כאמור לב הכרעת הדין נגד רמון. שני העדים המרכזיים בעניין זה היו, כמובן, המתלוננת ורמון.
בתחילת הכרעת הדין, קבעו שלושת השופטים שגרסת המתלוננת היתה אמינה ובלתי מוטלת בספק, קוהרנטית, עקבית ואף השתלבה עם יתר הראיות והעדויות שהובאו מטעם התביעה.
השופטים קבעו, שהשיחה שקדמה לנשיקה בין המתלוננת לרמון לא היתה ״פלירטוט״ אלא שיחת חולין גרידא.
עוד קבעו השופטים שגרסת המתלוננת בנוגע לאי-הסכמתה לנשיקה היא גרסת האמת. נדחתה מכל וכל טענת ההגנה כאילו המתלוננת הסכימה בשעת מעשה, אך התחרטה לאחר מכן ולכן העדיפה לטעון לאי-הסכמה מצידה.
ראיות נוספות שחיזקו את גרסת המתלוננת היו עדויות בנוגע למצבה הנפשי הקשה לאחר האירוע.
השופטים קבעו כי יש ״ראיות למכביר״ לפיהן המתלוננת היתה בהלם מוחלט, בסערת רגשות, רעדה והיתה ״אובססיבית לספר״ – כאשר מהכרעת הדין נלמד שהמתלוננת שיתפה את קרוביה ומכריה באירוע *מיד* לאחר שהתרחש.
לעומת זאת, שלושת השופטים דחו את גרסתו של רמון. בתמצית, השופטים מצאו שבעדותו הוא ניסה לגלגל את האחריות על המתלוננת, תוך שהוא מסלף ומעוות את התמונה. לא היה לרמון כל הסבר מדוע שהמתלוננת תעליל עליו, וגם לא למצבה הנפשי.
הנה *במלואה* ההתייחסות הנרחבת של השופטים לעדותו של רמון:
לרמון היו מספר עדים מטעמו, שהתחלקו לשתי ״קבוצות״ של עדי הגנה: עדים ״רגילים״, שהעידו בפרשת ההגנה כמקובל, ושלוש עדות ש-״צצו״, כלשון הכרעת הדין, בשלב מאוחר ולאחר שכבר נשמעו הסיכומים.
ביחס לעדים ״הרגילים״, קבעו השופטים שתכלית עדותם היתה השחרת פניה של המתלוננת, וגרסתם נדחתה.
הקביעות לגבי שלוש העדות ״המאוחרות״ היו נחרצות אפילו יותר: השופטים לא הסתפקו באמירה לפיה מדובר בעדויות כבושות (כלומר כאלה שנכבשו בליבן של העדות), ושאין הסבר הגיוני לכבישתן – אלא קבעו מפורשות שהעדויות מופרכות וכן *מתואמות*.
בעברית: מדובר בעדויות שקר, שרק *הזיקו* לגרסת ההגנה.
עד כאן, למעשה, קביעת *בית המשפט* לגבי הטענה הראשונה. זו כבר לא גרסת המתלוננת, לא ממצאי המשטרה ולא טענות הפרקליטות, אלא הכרעת דין מהדהדת של שלושה שופטים, שקבעו באופן נחרץ: המתלוננת דוברת אמת, רמון ועדי ההגנה – משקרים. רמון עשה במתלוננת מעשה מגונה בכך שנישק אותה בלא הסכמתה.
קביעה זו היא אף *חלוטה*, שכן רמון לא עירער על הכרעת הדין המרשיעה. יש להעיר, שבטיעונים לעונש ביקש רמון להביע ״צער ואמפטיה״ כלפי המתלוננת – אך בית המשפט לא התרשם מכך, נוכח הניסיון להכפיש את שם המתלוננת ולרמוס את כבודה, לרבות בדרך של הבאת שלוש עדות שקר, וצעקת ״שקרנית״ כלפיה.
נוכח כל האמור, מי שרוצה להמשיך ולטעון שהכל עלילה פרי מוחה הקודח של המתלוננת, קצינה ערב שחרור שהחליטה ״לפלרטט״ עם שר המשפטים ערב יציאה למלחמה – מוזמן להתווכח עם אותה הכרעת דין מרשיעה ומהדהדת. אם היא לא הוכחה שלא מדובר ב-״תפירת תיק״, אז כנראה ששום דבר לא ישכנע את חסידי התיאוריה.
וכעת לטענה השנייה, שליבתה הטענה כאילו רשויות האכיפה ״יצאו מגדרן״ כדי להביא את רמון לדין.
ביחס לטענה הזו, הועלו כל מיני ספקולציות, ואשתדל להתייחס למרכזיות שבהן – *שלכולן* יש מענה בהכרעת הדין.
אבל תחילה, צריך לומר את המובן מאליו: כן, השקיעו הרבה תשומות בחקירת האירוע. *ובצדק*.
למשל, החקירה הגיעה מהר מאוד עד ראש אח״מ דאז, יוחנן דנינו – לא בדיוק הדרג שאמור לעסוק בניהול חקירה של מעשה מגונה ברף נמוך, כמו המעשה שביצע רמון. גם במערכת הצבאית, הפרשה טופלה ע״י האלוף גדי שמני, וגם הפעם לא מדובר בסוגיה שמובאת בדרך כלל לפתחם של אלופים.
השאלה המתבקשת היא *למה*.
התשובה ברורה: משום שהחשוד, ולימים הנאשם והמורשע, היה לא פחות מאשר שר המשפטים של ישראל, בזמן יציאה למלחמה, ולכן החקירה היתה מראשיתה רגישה מאוד.
לשיטת רמון, המשאבים הרבים שהושקעו, ואולי גם הטיפול בפרשה ע״י דרגים כה בכירים, היו בגדר ראיה לכך שמנסים להתנכל לו ו-״לתפור לו תיק״.
מה שנוטים לשכוח הוא *שהשופטים עצמם* התייחסו לטענה, דחו אותה בבוז, וקבעו שמדובר בטענה משוללת יסוד, ובאמירות שהן לרוב מפלטם של עבריינים.
השופטים שיבחו את האופן שבו פעלו דנינו, גולן ושמני, וקבעו שמדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית רבה, ולכן *נדרשת* חקירה מאומצת, מעמיקה ומהירה מהרגיל.
זאת ועוד: גם לטענה כאילו ״אין תקדים להרשעה בגין נשיקה״ יש מענה מפורש בהכרעת הדין (וזאת גם אם נניח שיש להתייחס לשר ולאדם פשוט באותו אופן מבחינה זו).
השופטים קבעו שמדובר ב-״עבירת מין *במובהק*״, וכן הפנו לדוגמאות מן העבר (במאמר מוסגר אציין שמאז היו עוד הרשעות בגין מעשים דומים).
ומה באשר ל-״מאמץ החריג״ לגבות את גרסת המתלוננת? ככל שהבנתי נכון, הטענה המרכזית היא שחוקרי המשטרה השקיעו מאמץ מוגזם, בעיקר לאור העובדה שהמתלוננת טסה לחו״ל זמן קצר לאחר האירוע.
תחילה אבהיר, כי בניגוד לטענות שהופרחו מעת לעת – המתלוננת מסרה במשטרה את תלונתה *לפני* שטסה לחו״ל.
לאחר מכן המתלוננת טסה לחו״ל, כפי שתוכנן מראש וללא כל קשר לאירוע, וחוקרי המשטרה אכן חקרו אותה פעם נוספת בחו״ל, וגם נערך עימות בינה לבין רמון.
לכאורה, ניתן בכל זאת לטעון שהנה הוכחה ל-״עודף מוטיביציה״ של המשטרה להפליל את רמון. אלא שצריך להבחין בין שתי הטענות של רמון ל-״תפירת תיק״.
אם מוסכם שהמתלוננת דוברת אמת, אזי השאלה מתי ואיפה מסרה את גרסתה – פשוט לא מעניינת.
אם הטענה היא ל-״רדיפת״ רמון בגין מעשה פעוט, הרי שאשוב ואפנה לקביעת השופטים באשר לחשיבות החקירה, וכן לדברים דומים שקבע מבקר המדינה, בדו״ח שעסק בפרשת המשנה של האזנת הסתר בתיק, שאודותיה ארחיב להלן.
והנה הגענו לעניין האזנות הסתר. על מה מדובר?
בזמן הקצר שבין האירוע לבין מסירת התלונה במשטרה, בוצעה האזנת סתר *למתלוננת* (ולא לרמון). זאת, לאור חשד שעלה מהאזנה בתיק אחר, לפיו יש ניסיון להדיח את המתלוננת, ולגרום לכך שלא תתלונן במשטרה.
להגנה נודע על ההאזנה, והיא פנתה לפרקליטות.
בנקודה זו התרחשה תקלה חמורה, שכן נאמר להגנה שלא בוצעה האזנת סתר, וממילא תוצריה לא הועברו לרמון. השאלה המתבקשת היא האם מדובר ״סתם״ בתקלה קשה, או שמא אי-העברת תוצרי האזנת הסתר פגעה בהגנתו של רמון, והביאה להרשעת שווא של אדם חף מפשע.
למרבה השמחה, גם לכך יש תשובה בהכרעת הדין.
והתשובה בהכרעת הדין ברורה: בניגוד מוחלט לטענות שעלו מעת לעת, *אין* בהאזנות הסתר שום מידע מזכה. בנוסף, וגם נתון זה זוכה משום מה להצנעה, לאחר שהסתבר שאכן בוצעו האזנות סתר – התוצרים *הועברו* להגנה, *וכל* עדי התביעה עומתו איתן, כולל המתלוננת שהוחזרה בצעד מאוד לא שגרתי לדוכן העדים.
*השופטים* קבעו, שלכל היותר התרחשה ״פגיעה מסוימת״ בדינמיקה של חקירתה הנגדית של המתלוננת – ולא למעלה מכך. וכאשר בוחנים את הפגיעה הזו למול עוצמת הראיות המפלילות מחד, וראיות ההגנה השקריות מאידך – אין שום הצדקה להעדיף את אותה פגיעה מסוימת, ולא מהותית, ביכולתו של רמון להגן על עצמו.
עוד חשוב לחדד – שוב – את האבחנה בין שתי הטענות ל-״תפירת תיק״: אם המתלוננת דוברת אמת, ולא סתם העלילה על שר המשפטים, אז ממילא תוצרי האזנת הסתר שבוצעה *לה*, הם חסרי חשיבות מבחינה זו.
כלומר, העובדה שהתרחשה תקלה חמורה – באמת חמורה – ושהפרקליטות פישלה לחוד; ואשמתו של רמון לחוד.
כאן המקום לחזור ולציין שבנוגע לאותה תקלה שהביאה לכך שתוצרי האזנת הסתר נמסרו באיחור (אבל נמסרו!), הוכן דו״ח נוקב של מבקר המדינה.
ברם, גם מבקר המדינה *לא* קבע שהתקלה הקשה הזו קיפחה באופן ממשי את הגנתו של רמון. לפי השופטים, הוא היה מורשע גם אלמלא התרחשה אותה תקלה מצערת ומיותרת.
טענה נוספת שהועלתה עוסקת בשיחה עם המתלוננת קודם למסירת התלונה במשטרה, שבה תנ״צ מירי גולן ״הזהירה״ אותה שאם לא תתלונן – היא חשופה לתביעת דיבה מצד רמון. גם הפעם, השופטים קבעו שמדובר במעשה בלתי לגיטימי, ושבאמירה הנ״ל נחצה הגבול בין שכנוע מותר ואף מתבקש של המתלוננת, לבין לחץ פסול.
אבל:
השופטים שבו והדגישו שהאמצעי הפסול לחוד, וההכרעה העובדתית לחוד. המתלוננת לא התלוננה רק בגלל ה-״איום״ הזה, גרסתה היא גרסת אמת, וגרסת רמון שקרית. וממילא, אם מוסכם שלא מדובר בעלילה שבדתה המתלוננת כדי ״לתפור תיק״ לרמון – השאלה מה הביא אותה למסור את התלונה, פשוט חסרת חשיבות.
בסוף הדיון בטענות הללו, קובעים השופטים מפורשות שהפגיעה בהגנתו של רמון לא היתה משמעותית, ובנסיבות העניין העבירה שביצע היא בעלת משמעות ציבורית ניכרת. לכן, אין בכשלים שנפלו בהתנהלות רשויות האכיפה כדי להקים לו טענה של ״הגנה מן הצדק״. הנה הפיסקאות החשובות מתוך הכרעת הדין ביחס לכך:
סוף דבר: השופטים קבעו שגרסת המתלוננת היא ״אמת לאמיתה״, בעוד רמון ״לא דבק באמירת אמת״. לא היה ״פלירטוט״, ולא היתה הסכמה. עוד נקבע, שהמתלוננת – האמיצה והגיבורה, לדעתי – מצאה עצמה נתונה למסע הכפשות, ורמון בחר לפגוע בה פגיעה בלתי הוגנת לצורך ניהול הגנתו.
לא תפירת תיק ולא נעליים.
לסיכום:
*השופטים* קבעו, לא המשטרה ולא הפרקליטות, שהשר חיים רמון ביצע עבירת מין *מובהקת* בקצינת צה״ל, רגע לפני שממשלה בה היה שר בכיר שלחה את ישראל למלחמה קשה. רמון ביצע את המעשה במטרה לגירוי, סיפוק או ביזוי מיני.
במהלך המשפט, המתלוננת – שדבקה באמת ורק בה – הוכפשה וכבודה נרמס.
כיום, רמון מחובק ע״י גורמים המנגחים את מערכת המשפט, ומצידו מנסה לחזור לעשייה ציבורית.
אני משפטן. משפטית, רמון כשר לכל פעילות שיחפוץ בה, וממילא נקבע שאין במעשיו קלון. זמן קצר לאחר גזר הדין רמון אף מונה מחדש לשר, ובג״ץ לא מנע את המינוי (אגב, איך כל זה מסתדר עם הקונספירציה?).
אבל כאזרח, אין לי אלא להצטער צער עמוק על כך שעד עצם היום הזה רמון איננו נוטל אחריות של ממש על עבירת המין שביצע, וממשיך להלין על ״תפירת תיק״ – שלא היתה ולא נבראה.
מי ש-״תפר תיק״ לרמון – הוא חיים רמון עצמו, ורק הוא, שבמודע החדיר את לשונו לפיה של קצינה, רגע לפני יציאה למלחמה.
סוף.
לאור דיאלוג עם @ivri99:
הנה הכרעת דין נגד אדם בשם סיאני רמון (מניח שאין קרבת משפחה), שהורשע במעשה מגונה, בכך שאחז במתלוננת, קירב את גופה, ואז החדיר את לשונו לתוך פיה. אותו דבר. הכרעת הדין פורסמה 3 שנים לפני פרשת חיים רמון. ״המערכת״ התגייסה גם נגד סיאני רמון, והפלילה אותו להנאתה?
