קטגוריותמצפה כרמים

״בשפת בני אדם״ על מצפה כרמים

אני מניח שרובכם מודע לכך שביום 27.8.2020 הכריע בימ״ש העליון (חיות ומלצר בדעת רוב, הנדל במיעוט) בערעור ובעתירה בעניין היישוב מצפה כרמים. בשרשור הזה אנסה להסביר מה בעצם נקבע בפסק הדין, מעבר ״לשורה התחתונה״.

העובדות 👇 הן מאוד סבוכות, ולכן אנסה לפשט (גם במחיר אי-דיוק מסוים):
כידוע, מצפה כרמים הוא יישוב באיו״ש, ובאיו״ש *לא חל* הדין הישראלי. משפטית, איו״ש הוא שטח המוחזק ב-״תפיסה לוחמתית״, וחלים בו רבדי חקיקה שונים ומשונים, החל מהדין הבינלאומי, עובר בדין הירדני וכלה בחקיקה של צה״ל.

באופן כללי ובהפשטה גסה, צה״ל – שהוא בעצם הריבון באיו״ש – יכול לתפוס קרקע שהיתה שייכת לממשל הקודם, ולהקצות אותה להתיישבות של אזרחי ישראל. או, אם תרצו – צה״ל יכול להקצות קרקע *שאינה פרטית* לצורך התיישבות כזו. עוד בשנת 1979 קבע בג״ץ שאם מדובר בקרקע פרטית – אסור להקצותה להתיישבות.

הפלונטר בעניין מצפה כרמים (בדומה לעמונה וכו׳) היה איפוא שהיישוב הוקם בחלקו על קרקע פרטית, שצה״ל לא רשאי, משפטית, להקצותה לצורך התיישבות של אזרחי ישראל.
אז מה השתנה הפעם? למה פסק הדין בעניין מצפה כרמים שונה מפסקי הדין הקודמים, למשל בעניין עמונה?
התשובה היא במונח ״תקנת השוק״.

״תקנת השוק״ היא מונח משפטי מתחום דיני הקניין, כלומר הדין שקובע איזה זכויות יש לנו בנכסים (בעלות, שכירות, חזקה, שימוש וכו׳). הכלל הבסיסי בדיני קניין הוא שפלוני אינו יכול להעביר לאלמוני זכות בנכס, אלא אם לפלוני יש זכות כזו. בשפה פשוטה יותר, אדם אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו.

הכלל הזה הוא כמובן אינטואיטיבי ומתבקש. אחרת, אני אוכל למכור לאח שלי את מגדלי עזריאלי, ולסיים את הצרות הכלכליות של משפחתנו. לכן, אם פלוני מוכר לאלמוני זכות שאין לו, אז כל שאלמוני יכול לעשות זה לתבוע *חוזית* את פלוני. הוא לא יכול לקבל את הזכות שפלוני מכר לו, כי היא לא של פלוני .

לכלל הזה יש חריג, והוא ״תקנת השוק״: משמעה שבהתקיים תנאים כאלה ואחרים, גם אם פלוני מכר לאלמוני זכות שאין לו – הזכות תעבור לאלמוני, והבעלים האמיתי של הזכות ישאר בלי כלום (חוץ מזכות תביעה נגד פלוני).
וזה מאוד דרמטי: אדם מאבד קניין ששייך לו רק כי נעשתה עסקה שאין לו שום קשר אליה.

הרציונל מאחורי ״תקנת השוק״ – כל תקנת שוק – הוא הרצון להגן על חיי המסחר. תחשבו, למשל, איזה סירבול כלכלי מטורף היה נגרם אם לפני כל עסקה שאתם עושים הייתם צריכים לבצע *כל* בדיקה אפשרית כדי לוודא שמי שמוכר לכם זכות אכן מחזיק בה. לכן, תקנת השוק לא דורשת את זה, אבל כן דורשת ״תום לב״.

וכך, בכל ״תקנות השוק״ נמצא כל מיני תנאים, שאם הם מתקיימים – הקונה רוכש זכות שהקונה מכר לו, אף על פי שהקונה בכלל לא החזיק בזכות מלכתחילה.
אבל, תנאי שנמצא בכל תקנות השוק היא דרישה שהקונה יהיה תם לב. למשל, שלא יהיה לו מושג שהוא קונה רכוש גנוב, שלא יהיה לו חשד שהקונה ״עובד״ עליו.

יש הרבה סוגים של תקנות שוק. למשל, הנה 👇 תקנת השוק במיטלטלין. הסעיף הזה נידון בהרחבה בפסק דין מופלא שעסק בפרשה שבה ישראלית קנתה שתי תמונות בשוק הפשפשים תמורת 250 ש״ח, ולימים הסתבר לה שמדובר בציורים גנובים שצייר ראובן רובין, ששוויים מאות אלפי שקלים. האם הקונה רכשה בעלות בציורים?

ויש גם תקנת שוק במקרקעין 👇. כלומר, מבחינה משפטית, יכול להיות שנוכל ימכור את הדירה שלכם לקונה תמים, ואתם תאבדו את בעלותכם בדירה. עד כדי כך.
משום ש-״תאונה משפטית״ כזו יכולה להביא לתוצאה הרסנית עד כדי כך, הפסיקה דרשה מהקונה להוכיח תום לב ברמה גבוהה מאוד, כלומר להיות תמים לחלוטין.

ואיך כל הסיפורים הנחמדים האלה קשורים למצפה כרמים? טוב ששאלתם.
כידוע, ממשלות ישראל לדורותיהן הקצו, באמצעות פונקציה המכונה ״הממונה על הרכוש הממשלתי״, קרקעות רבות באיו״ש לצורך הקמת יישובים לאזרחי ישראל (אם תרצו: ״התנחלויות״), באמצעות דינים כאלה ואחרים. אז איפה בעצם הבעיה?

הבעיה, כאמור, שבג״ץ קבע שהממונה לא יכול להקצות קרקע *פרטית* לצורך הקמת יישובים. ומה לעשות, שמסיבות כאלה ואחרות היו וישנם לא מעט יישובים שהוקמו, ולו בחלקם, על קרקע פרטית, שאסור משפטית להקצות אותה להתיישבות של אזרחים.
אז בעיה יש. ומה לגבי פיתרון לבעיה? המוח היהודי חשב על שניים.

הפיתרון הראשון היה ״חוק ההסדרה״, שבעצם קבע שאפשר ״להלבין״ התיישבות על קרקע פרטית באמצעות פיצוי כספי של בעלי הקרקע הפרטית. אבל, הפיתרון הזה נפסל בבג״ץ, שקבע שהחוק אינו חוקתי.
והנה הגענו לפיתרון השני: ישבו המשפטנים, פשפשו ברבדי החקיקה באיו״ש, ומצאו את הסעיף המוזר הזה 👇.

המדינה טענה שהסעיף הזה הוא בעצם סוג נוסף של ״תקנת שוק״. כלומר, אם הממונה חשב שמדובר בקרקע ממשלתית, ולא ידע שמדובר בקרקע פרטית, והקצה את הקרקע הזו להתיישבות – אז ההקצאה כשרה מבחינה משפטית, גם אם לימים יסתבר שבעצם מדובר בקרקע פרטית. וסביב הסעיף הזה נסוב כל פסק הדין בענייננו.

השאלה המרכזית בפרשת מצפה כרמים, גם בבימ״ש המחוזי וגם בעליון, היתה האם הסעיף הזה אכן יכול להיות מעין תקנת שוק ש-״תעקוף״ את האיסור על הקצאת קרקע פרטית לצורך התיישבות, ובעצם תנשל את בעליה מזכויותיהם.
בהנחה שהתשובה חיובית, נשאלת שאלה נוספת, והיא את תום ליבו של מי צריך לבחון.

הסיפור במצפה כרמים היה, ממש בתמצית, כדלקמן: הממונה הקצה את הקרקע להסתדרות הציונית, והיא שהעבירה אותו למתיישבים. כולם בעצם הסכימו שהמתיישבים הם *כן* תמי לב, ולא היה להם מושג שהם גרים על קרקע פרטית. השאלה שבמחלוקת היתה האם *הממונה*, שהקצה את הקרקע להסתדרות, היה תם לב בעשותו כן.

גם בימ״ש המחוזי, וגם כל שלושת שופטי בימ״ש העליון, הסכימו *שאפשר* לראות באותו סעיף 5 כהסדר של ״מעין תקנת שוק״ – וזו קביעה דרמטית. עם זאת, חיות קבעה שמדובר קביעה בעייתית, בהתחשב בייחודיות של איו״ש, והדינים השונים החלים עליו 👇. אז למה בסופו של דבר חיות מסכימה להכיר בתקנת השוק הזו?

נראה, שמה שהכריע את הכף היתה הקביעה שהחלת תקנת השוק לא מעבירה את הבעלות בקרקע מהפלסטיני הפרטי אל המתיישב הישראלי. משום שאיו״ש הוא, כאמור, שטח ב-״תפיסה לוחמתית״, שאמורה להיות זמנית, אז הזכות שהמתיישב מקבל היא רק זכות שימוש, ובתום ״התפיסה הלוחמתית״ – גם זכות השימוש הזו תפקע.

אז ראינו שכולם הסכימו שאפשר להחיל מעין תקנת שוק ביחס למצפה כרמים (או כל התיישבות שממוקמת על קרקע פרטית, בתנאי שהממונה הקצה לה את הקרקע כשהוא סבור שמדובר בקרקע ממשלתית, שאינה פרטית). וגם ראינו שכולם הסכימו שהמתיישבים עצמם תמי לב וחשבו שהם גרים על אדמות מדינה. אז איפה המחלוקת?

בעצם, המחלוקת בפסק הדין היתה מצומצמת מאוד, והיא בשאלה האם *הממונה* היה ״מספיק״ תם לב כשהקצה את הקרקע להסתדרות הציונית. כלומר, האם הממונה בדק מספיק לעומק האם הקרקע שהוא מקצה היא אדמת מדינה, או שאולי חלקה נמצא בבעלות פלסטינית פרטית, ולכן אסור לו להקצותה לצרכי התיישבות ישראלים.

ובשאלה הצרה הזו נחלקו הדעות: חיות ומלצר בעצם קבעו שהממונה לא בדק מספיק טוב, ״עצם עיניו״, ונמנע מלראות שהוא מקצה, באופן אסור, גם קרקע פרטית (חיות ציינה עוד כמה כשלים, בעיקר סביב האפשרות ״לתפוס״, אפילו בתום לב מוחלט, קרקע פרטית ולהקצותה להתיישבות – אבל נתעלם מהכשלים האלה כרגע).

לעומת חיות ומלצר, הנדל קבע – כמו בימ״ש המחוזי – שהממונה היה תם לב, והוא טעה טעות תמימה בכך שהקצה את הקרקע הפרטית להקמת מצפה כרמים. לכן, לשיטתו תנאי תקנת השוק התקיימו, ויש להעדיף את זכותה של ההסתדרות הציונית, על פני זכותם של בעלי הקרקע הפלסטיניים, ו-״להכשיר״ את הקצאת הקרקע.

וזהו בעצם פסק הדין. בימ״ש העליון *לא* שלל את האפשרות להחיל מעין ״תקנת שוק״ באיו״ש, וכך ״להכשיר״ התיישבות ישראלית על קרקע פרטית. אבל, דעת הרוב קבעה שתנאי תקנת השוק לא התקיימו, בעיקר משום שהממונה ״עצם עיניו״ מלראות שחלק מהקרקע שהוא מקצה לטובת הקמת מצפה כרמים הוא קרקע פרטית.

סוף.

קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/IyPawb0kc2

שבוע טוב.

עמית הוא השופט שיכריע בבקשת המדינה לדיון נוסף בעניין מצפה כרמים.

עדכון: נקבע הרכב השופטים שידון בדיון הנוסף בעניין מצפה כרמים 👇.
מלצר, שהיה חלק מההרכב ״המקורי״, לא שובץ, מן הסתם בשל מועד הפרישה המתקרב.