בטורו השבועי, חזר אתמול עמית סגל לתרחיש שבו נשיא המדינה מעניק חנינה לנתניהו. סגל איזכר בקצרה את ״פרשת קו 300״, שבה נקבע תקדים רלבנטי (לכאורה) – וזו הזדמנות טובה לדבר קצת על הפרשה הזו, שמהווה עד היום את נקודת השיא במאבק על שלטון החוק בישראל.
נתחיל בתזכורת על הפרשה עצמה.
בשנת 1984 השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס אגד מס׳ 300, ונסעו איתו לרצועת עזה – שם האוטובוס נעצר וכותר. צה״ל פרץ לאוטובוס, ובפריצה נהרגה נוסעת וחוסלו שני מחבלים. שני מחבלים נוספים נעצרו והורדו מהאוטובוס כשהם בחיים. אלא שלתקשורת דווח, משום מה, שכל המחבלים חוסלו במהלך ההשתלטות.
מה שקרה בפועל הוא שראש השב״כ דאז, אברהם שלום, הורה לפקודיו להרוג את המחבלים – וההוראה בוצעה. בעקבות פרסום תמונה בעיתון ״חדשות״, בה נראה אחד המחבלים כשהוא מתהלך כפות וחי 👇, פרצה סערה ציבורית, ובעקבותיה קמה ועדת חקירה שתפקידה היה לברר את נסיבות רצח המחבלים שהורדו חיים מהאוטובוס.
אנשי השב״כ, שביקשו להגן על עצמם, על מפקדם ועל הארגון, רקמו קונספירציה – לשם שינוי אמיתית – שנועדה לטייח את האמת, ולהפיל את האשמה על תא״ל דאז איציק מרדכי.
בחלוף הזמן, קמו שלושה בכירים (ואמיצים) בשב״כ והחליטו שאינם מוכנים להמשיך ולהשתתף בקונספירציה – וחשפו אותה בפני משרד המשפטים.
בנקודה זו התחולל מאבק איתנים בין אנשי השב״כ, שזכו לגיבוי של הדרג המדיני (ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר), לבין בכירי מערכת אכיפת החוק – בעיקר היועמ״ש זמיר, ושתי פרקליטות בכירות, דורית ביניש ויהודית קרפ. הראשונים רצו להשתיק את הפרשה, האחרונים התעקשו על פתיחה בחקירה פלילית בגין רצח.
קשה היום, בשנת 2019, להסביר עד כמה משמעותי וקשה היה המאבק הזה, ועד כמה היינו קרובים לסיטואציה שבה החוק נסוג מפני עוצמתו של השב״כ, העומד בראשו וקשריו ההדוקים עם הדרג הפוליטי. הדברים הגיעו עד כדי כך שהממשלה פיטרה את היועמ״ש – הכל כדי שלא תיפתח חקירה סביב הרצח והטיוח שלו.
אבל בסופו של דבר, הדברים התכנסו לכך שהתגבשה התובנה שאין מנוס מפתיחה בחקירה – חקירה שהיתה מטלטלת את כל מערך הביטחון וקבלת ההחלטות של מדינת ישראל. ואז, בנקודת השבר ההיסטורית הזו, נולד רעיון של חנינת אנשי השב״כ (שמצידם יפרשו), כך שאלה יהיו בעצם מוגנים מפני חקירה והעמדה לדין.
לאחר ליל שימורים, הודיע הנשיא דאז הרצוג כי החליט לחון את אנשי השב״כ בגין כל העבירות שביצעו לכאורה בפרשה.
נגד החלטה זו הוגשו מספר עתירות לבג״ץ, שהתבקש להכריע בשאלה משפטית וציבורית סבוכה מאין כמותה – האם לנשיא יש סמכות לחון אדם עוד בטרם נחקר, הועמד לדין, הורשע ונגזר דינו?
שלושת השופטים שדנו בעתירה – שמגר, בן פורת וברק – כתבו כל אחד חוות דעת ארוכה, שבעצם נסובה סביב פרשונת של שתי מילים הקבועות בסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה – ״לחון עבריינים״👇.
באופן ממוקד יותר, השאלה היתה האם ״עבריין״ יכול להיות גם מי שרק נחשד בעבירה, ולא רק מי שהורשע.
לא אלאה אתכם בניתוח חוות הדעת השונות, שכן פסק הדין הוא מאוד משפטי, והשופטים פורסים יריעה רחבה שמגיעה עד שורשיה ההיסטוריים של סמכות החנינה המלכותית.
בשורה התחתונה, שמגר ובן פורת היו בדעת רוב לפיה יש לנשיא, במקרים נדירים וקיצוניים (כמו המקרה הנוכחי), סמכות לחון אדם טרם הרשעתו.
ברק היה בדעת מיעוט, והוא קבע ש-״עבריין״ לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה הוא רק מי שהורשע בבית המשפט. לכן, אין אפשרות חוקית לחון אדם טרם משפט, ודאי שלא טרם חקירה. ברק הזהיר מפני ״מדרון חלקלק״, קרי שאם יפרץ הסכר ותוכר הסמכות לחון אדם טרם משפט – יעשה בה שימוש הולך וגובר.
כלומר, התוצאה הסופית היתה שבג״ץ דחה את העתירה, בדעת רוב. במבחן הזמן, גם הסתבר שברק טעה, שכן אותה סמכות לחון אדם טרם משפט – לא הופעלה מאז. פרשת קו 300 נותרה איפוא מקרה אחד ויחיד, תקדים שלא חזר על עצמו. זו גם הסיבה שבכל פעם שבה עולה רעיון שכזה, מתייחסים לאותה פרשה היסטורית.
ועכשיו, שלוש הערות:
א. לפני זמן לא רב סערה הארץ בעקבות פרשה אחרת של הרג מחבל – היא פרשת אזריה. אבל אם בפרשת קו 300 אף אחד לא העלה בדעתו להצדיק רצח מחבלים, מתועבים ככל שיהיו, בפרשה אזריה התנהל משום מה שיח מוזר שבה ניסו גורמים כאלה ואחרים להצדיק את המעשה, וכפרו בפליליות שלו.
ב. כאמור, קשה היום להסביר את עוצמת הלחץ שהושת על מערכת אכיפת החוק, שהתבקשה, שלא לומר נאנסה, להשתיק את הפרשה. ובכל זאת, זמיר, ביניש, קרפ ונוספים – יכלו ללחץ. על האתוס הזה גדלו דורות של משפטנים בשירות הציבורי. לכן, מי שחושב שכמה מפגינים בפתח תקווה יערערו את שיקול הדעת – טועה.
ג. מבחינה משפטית, תהום פעורה בין פרשת קו 300 לבין תיקי רה״מ. איני יודע מה יחליט הנשיא ריבלין, אם תוגש בקשת חנינה, וזהו עניין לפרשנים פוליטיים. אני כן יכול להעריך שיש סיכוי אפסי שחנינה כזו, טרם משפט, תוכר כחוקית. אם בכלל, המסלול המשפטי הרלבנטי הוא הסדר טיעון, לא חנינה.
שבת שלום.
והנה קישור לפסק הדין המלא של בג״ץ, שכאמור דחה את העתירות נגד החנינה (רק אזהיר שפסק הדין הוא ארוך, מייגע ומאוד משפטי).
בפתח פסק הדין יש גם ציטוט של החלטת הנשיא הרצוג, שנימק את שיקוליו למתן החנינה 👇.
https://t.co/6kEsOBnVj9
