עמית ידידי,
קראתי את טורך מהיום, בו ביקשת שאשיב על שבע שאלות.
נוכח שעת הדחק הדמוקרטית, ולאחר שהוסבר לי כי מכתמיך נקראים על ידי רבים בציבור – מצאתי לנכון להתפנות מעיסוקיי הרבים, ולנסות להשיבך.
נוותר על גינוני הפתיחה המקובלים, ונאחוז מיד את השור הפוליטי המשתולל בקרניו.
בשאלה הראשונה, כמו גם בשלישית, התרסת נגד "הכרזתי על המהפכה החוקתית בשנת 1995".
ובכן, מר סגל, המהפכה החוקתית לא התרחשה בשנת 1995, אלא בשנת 1992. מי שביצעה את המהפכה היתה לא אחרת מאשר כנסת ישראל, אשר העלתה עלי ספר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואת חוק יסוד: חופש העיסוק.
בשנת 1995 נחתם פסק הדין הידוע כ-"בנק המזרחי", ובו פרס הרכב מורחב של שופטי ביהמ"ש העליון את משנתו הפרשנית לגבי חוקי היסוד הנ"ל (ודוק: פסק דין זה לא היה הראשון שבו נידונה חוקתיותו של חוק).
אך פסק הדין לא כונן את המהפכה, ולא הכריז עליה. אנו שופטים, לא מחוקקים ולא כרוזים של מלך.
פסק הדין הסתפק במלאכה צנועה יותר, שהיא תפקידם של שופטים בשר ודם – בפרשנות.
אנו, רוב גדול של שופטי ביהמ"ש העליון, הפכנו שוב ושוב בחוקי היסוד שחוקקו נבחרי הציבור שלנו, ולא מצאנו כל דרך לפרשם אלא כך שבחקיקתם ביקשה הכנסת להעניק בידינו סמכות לבצע ביקורת שיפוטית על חוקיה "הרגילים".
ואכן, מאז ועד היום לא קם אף משפטן – אף לא מקרב גאוני המשפט שהתקבצו ל-"אולפן הפתוח" ששמו נודע ברבים, ואף לא מבין מועצת חכמי הטוויטר – שהציע פרשנות שונה לחוקי היסוד של שנת 1992 בכלל, ולפיסקת ההגבלה שקבועה בהם בפרט.
ולכן, מי שטוען שקיימת פרשנות שונה – אכן משקר, או למצער טועה.
נמשיך איפוא לשאלה השנייה.
תחילה, עמית ידידי, ההסכמה המתבקשת אינה איתי.
נער בליטא הייתי, ועתה כבר זקנתי – ומזה כשש עשרה שנים שאיני מחזיק בתפקיד כלשהו. אומנם, יש הטוענים כי מלשכתי בביהמ"ש העליון עודני מושך בחוטי המדינה, אך מספר הטוענים כך עומד ביחס הפוך למספר ההוכחות שהציגו.
ההסכמה שלדעתי ראוי שתושג היא בין חלקי העם השונים. שהרי, חוקי היסוד שלנו הינם פרקי חוקה – כך קבעה הכנסת בכבודה ובעצמה. למשל, כשחברי בית הנבחרים שלנו חוקקו את "חוק הלאום", הם הסכימו כולם כי מדובר בפרק בחוקת ישראל, המגדיר את היותה ביתו הלאומי של העם היהודי.
ומה פירושה של "חוקה"?
חוקה אמורה לבטא את עקרונות היסוד של החברה בה אנו חיים, כזו המשקפת את הערכים המרכזיים שבהם מחזיקים הרוב הגדול של המהלכים על שתיים בחבל הארץ המכונה "ישראל".
לכן, סברתי תמיד – ועודני סבור – כי את פרקי החוקה יש לכונן תוך הסכמה רחבה ככל האפשר, ולא תוך ניצול רוב קואליציוני ארעי.
שנית, עמית ידידי, דומני כי נפלה שגגה עובדתית בשאלתך.
יתכן שאינך יודע, אך בחוק יסוד: חופש העיסוק קיימת מזה כשלושה עשורים פיסקת התגברות 👇, שלחקיקתה נתתי בעבר את ברכתי. עתירה שהוגשה נגד פיסקת ההתגברות נדחתה על ידי, בהסכמת שאר השופטים.
גם הדיונים בטענות נגד חוקתיות חוק השתנו.
אם בעבר ידענו תופעות כמו ביטול חוקים על ידי שופטים בערכאות נמוכות, או אפילו דיון בפסלות חוק בהרכב של שלושה שופטי בג"ץ – כיום מושכלות יסוד הן שביהמ"ש העליון לא יכריז על בטלות חוק אלא בהרכב שופטים מורחב.
צעדים אלה, כמו גם ריסון מופלג טרם פסילת חוקים, הנהגתי אני, עבדך הנאמן.
השאלה הרביעית עניינה בעילת הסבירות.
מניסוחה של השאלה, נדמה שאינך מדייק – הן באשר לדבריו של חברי המנוח, הנשיא לנדוי ז"ל, והן באשר להיקפה של עילת הסבירות לאחר שנת 1980 לעומת השנים שלפניה.
מוכרת לי, כמובן, הביקורת על *הסמנטיקה*, שיתכן שהשתנתה. אך לא מוכרים לי נתונים אמפיריים.
רוצה לומר, שחרף הצווחות החוזרות ונשנות אודות "עילת סבירות על סטרואידים", שכביכול הפכה את השופט לכזה המתערב בכל החלטה שאינה לרוחו – לא מוכר לי ולו מחקר בודד אשר הצביע, באמצעות הצגת *עובדות*, על שינוי בהיקף הביקורת השיפוטית של בג"ץ לאורך השנים.
אך על כך עוד יכתבו שרשורים בעתיד.
השאלה החמישית, כמה מפתיע, חוזרת לתכנית ההתנקות.
אפתח ואומר כי הביקורת האובססיבית מצד חסידי ה-"משילות" וה-"שמרנות" כלפי האופן שבו דן ביהמ"ש העליון בהליכים הנוגעים בתכנית ההתנתקות – היא אבסורדית.
שהרי, מדובר בתכנית שאושרה בממשלה ושנחקק לכבודה חוק בכנסת ישראל בכבודה ובעצמה.
כיצד ניתן לטעון שבג"ץ מתערב ייתר על המידה בעבודת הממשלה והכנסת מחד גיסא, ולצפות שיתערב דווקא בתכנית שהיא פוליטית גרידא, ושליבתה ביחסי הביטחון והחוץ של ישראל, מאידך גיסא?
לו היינו מונעים את יישום התכנית, דווקא אז היה מקום לקום ולטעון נגדנו כאילו בג"ץ הפך עצמו ל-"מחוקק על".
לגופם של דברים, אין שחר לטענה כאילו "בנות 14 נעצרו עד תום ההליכים במסגרת מחאה לגיטימית".
מדובר בהחלטה בודדת, שקיבלה השופטת פרוקצ'יה, כלפי נערה בודדת.
אותה נערה השתתפה בהפגנה אלימה, והוגש נגדה כתב אישום חמור. למרות זאת, היא *שוחררה* ל-"מעצר יישוב", כלומר בתנאים מגבילים קלים.
אלא שבחלוף כמה ימים, אותה נערה החליטה לעשות דין לעצמה, הפרה את תנאי שחרורה והשתתפה בהתפרעות אלימה נוספת. הוגש נגדה כתב אישום נוסף, בגין עבירות נוספות, ורק אז נשקלה האפשרות לעצרה עד תום ההליכים.
וגם במקרה זה, בית המשפט הסכים שניתן לשחררה בתנאים מגבילים לחלופה מתאימה. אלא מאי?
שהנערה לא הציעה אלא את החלופה שאותה הפרה, כלומר ביישוב מגוריה.
לכן, חברתי השופטת פרוקצ'יה ציינה כי ניתן בהחלט לשחרר את הנערה ממעצר – אם רק תעמיד חלופה אחרת, תחת החלופה שכבר הוכח שאינה מתאימה לפיקוח עליה. ככל הידוע לי, הנערה אכן העמידה חלופה שכזו, ושוחררה ממעצר תוך זמן לא רב.
גם אין שחר לטענה כאילו "במהלך המאבק על ההתנתקות שימשתי בעצמי שופט תורן". כפי שתוכל לראות (צירפתי רק 4 דוגמאות, בגלל מגבלת המדיום 👇), כמעט כל העתירות שהיו קשורות במאבק נגד ההתנתקות טופלו תחילה ע"י שופטים תורנים אחרים מלבדי.
רק פעם אחת טיפלתי אני בעתירה כשופט תורן (7455/05).
אשר לערוץ 7, הרי שהתקשיתי להבין את הקשר לענייננו.
לגוף העניין, "חוק ערוץ 7" בוטל בשל פגיעה חמורה בחופש העיסוק, משום שקבע תנאי לקבלת זיכיון שידורים, באופן שהיה "תפור" למידותיו של גוף אחד בלבד – ערוץ 7, שלא זו בלבד ששידר בניגוד לחוק, אלא שהשנים שבהן הפר את החוק נזקפו *לזכותו*.
נמשיך לשאלה השישית, אודות הרוב שבו התקבלו חוקי היסוד.
ובכן, ידידי, חוקי היסוד לא "זכו לתמיכה של רבע כנסת בלבד". ההיפך הוא הנכון:
אומנם, בהצבעה השתתפו מספר קטן של חברי כנסת, אך מדובר בחוקי יסוד שהיתה ביחס אליהם הסכמה רחבה, כמעט מקיר לקיר, ובודאי כזו שחוצה מחנות פוליטיים.
לא זו אף זו: ב-1993 נחקק מחדש חוק יסוד: חופש העיסוק (הכולל פיסקת התגברות), ובאותו מעמד תוקן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 👇.
בשלב זה, כבר היה נהיר לחלוטין לח"כים מה משמעותם של חוקי היסוד, שכן אם אין לבג"ץ סמכות לפסול חוק של הכנסת – על מה בדיוק יש להתגבר במסגרת פיסקת ההתגברות?
ודאי תשמח לשמוע, שחוק יסוד: חופש העיסוק, כמו גם התיקונים שהוכנסו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכו לרוב של 67 חברי כנסת מול 9 מתנגדים בלבד 👇. קצת יותר מ-"רבע כנסת".
ואם תאמר ש-67 ח"כים אינם משקפים "הסכמה רחבה", אצהיר קבל עם ועולם כי מקובלת עליי פיסקת התגברות שתזדקק לרוב שכזה.
הגענו לשאלה האחרונה, ידידי לעט.
שלא כמוך, אינני יודע לבחון כליות ולב, ואינני יודע האם מדובר ברפורמת "אנטי-ברק", או ברפורמה שנועדה לתכלית אחרת (דוגמה היפותטית: כדי להחלישאת הרשות השופטת במטרה להביא, בשלב הבא, להפסקת הליך משפטי כלשהו).
אבל אני, אהרן ברק הקטן, ממש לא מעניין.
בין אם הרפורמה "מתכתבת" איתי בין אם לאו, החשוב הוא מדינת ישראל. כן, הממלכה הקטנה שבין הירדן לים, שזכיתי לעלות אליה לאחר ששרדתי את זוועות הנאצים באירופה.
שינויים משטריים שכאלה אינם עניין רגשי, רעי עמית. הם אינם יכולים להתבסס על נקמה או גחמה, אלא על בחינת טובתה של המדינה שלנו.
ולכן, מכובדי, אני ממליץ לך לנסות להתנתק מהשנאה הפתולוגית נגד מה שאני וחבריי מייצגים, ולחפש את הטוב ביותר עבור אזרחי ישראל כולם.
לא אוכל לסיים את דבריי מבלי להמליץ לך, טרם פנייתך הבאה, ללמוד טוב יותר את העובדות לאשורן. וכמובן, מזל טוב להולדת בתך.
שלך,
אהרן.
[הבהרה: סאטירה]
קישורים למסמכים המלאים:
החלטת פרוקצ׳יה במעצר הנערה – https://t.co/BdThB6Gk6N
בג״ץ פסילת ״חוק ערוץ 7״ – https://t.co/FHDoKF1WOt
פרוטוקול הדיון במליאת הכנסת (חוק יסוד: חופש העיסוק) – https://t.co/1F6d0twb3P