קטגוריותועדת חקירה ממלכתית

7.10.23 – ועדת חקירה ממלכתית

אז השבוע הוגשה עתירה לבג״ץ, שהסעד שהתבקש בה הוא חיוב הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לגבי טבח ה-7.10 והאירועים שלפניו ולאחריו.
אתמול הורתה השופטת כנפי-שטייניץ לממשלה להגיש תגובה לעתירה בתוך חודש.
אף על פי שמדובר בשלב מוקדם מאוד, בואו ננסה להעריך כיצד תתגלגל העתירה הזו.

תחילה, נזכיר שוב שהחוק בישראל מכיר בכל מיני מנגנוני בדיקה לגבי אירועים ומחדלים.
אחד המנגנונים האלה, שעלה אף הוא לכותרות לאחרונה סביב בדיקת מחדל ה-7.10, הוא מבקר המדינה. מנגנון מוכר נוסף הוא ועדת בדיקה ממשלתית, כמו ״ועדת פגסוס״ או ״ועדת וינוגרד״ שעסקה במלחמת לבנון השנייה.

המנגנון הבכיר מכולם הוא ועדת חקירה ממלכתית, שהיא הגוף שיש לו הכי הרבה סמכויות ושנהנה היסטורית מהמעמד הציבורי הכי גבוה.
לוועדת חקירה ממלכתית יש עוד ייחוד, והוא שלפי החוק מי שממנה את חבריה הוא נשיא ביהמ״ש העליון, ובראשה חייב לעמוד שופט בית משפט מחוזי או עליון (מכהן או בדימוס).

יחד עם זאת, לוועדת חקירה ממלכתית יש אומנם ״שיניים״ בתהליך הבירור (למשל, היא יכולה להוציא צווים מסוגים שונים) – אבל אין לה יכולת לכפות שום מסקנה.
בניסוח אחר, התוצרים של הוועדה הם המלצות, מערכתיות או אישיות, שלכאורה יישומן בפועל תלוי ברצונה הטוב של הממשלה, שאינה חייבת לאמצן.

ולמה ״לכאורה״?
משום שקיימת עמדה משפטית, די רווחת, לפיה המלצות של ועדת חקירה ממלכתית הן בעצם מחייבות (ויש גם עמדה שונה, לפיה מדובר רק בהמלצה).
בג״ץ מצידו לא הכריע מעולם במחלוקת הזו, בעיקר משום שאין תקדים לעתירה נגד הממשלה בטענה שזו לא קיבלה ויישמה המלצה של ועדת חקירה ממלכתית.

כך או כך, לעניינו חשוב שאין מחלוקת שוועדת חקירה ממלכתית היא גוף הבדיקה הכי ״חזק״ שקיים בדין בישראל, ושהמסקנות שלה זוכות ציבורית – וכנראה גם משפטית – למעמד הרם ביותר.
וכעת נשאלת השאלה: איך קובעים איזה מנגנון בדיקה יבדוק מחדל מסוים? האם יש קריטריונים ברורים להכרעה בשאלה כזו?

התשובה הפשטנית לשאלה הזו היא בשלילה. אין שום חוק בישראל שמחייב את הממשלה להקים גוף בדיקה לגבי אירוע כזה או אחר, וקל וחומר שאין שום הוראה לגבי איזה גוף עליה להקים.
אבל הדין בישראל אינו רק החוק. יש פסיקה של בית המשפט העליון – ויש גם היגיון ושכל ישר, שכדאי שהפוזיציה לא תגרש אותם.

נתחיל דווקא בעניין השכל הישר וההיגיון:
די ברור, שכפי שבצבא נהוג להתאים חימוש למטרה – כך הממשלה צריכה להתאים את מנגנון הבדיקה לעוצמת המחדל.
לא נקים ועדת חקירה ממלכתית לבדוק כשל נקודתי במשרד ממשלתי, ולא נטיל על פקיד זוטר את המשימה לחקור כשל רב מערכתי בעל השלכות ברמה הלאומית.

מה שעוד ברור הוא שטבח ה-7.10 והאירועים הכרוכים בו – ולא משנה מי בדיוק נושאים באחריות להם – הוא המחדל הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכל הפחות הוא ניצב בשורה הראשונה של המחדלים, יחד עם מלחמת יום כיפור.
לכן, אך מתבקש שכגודל המחדל – כך ״גודלו״ של הגוף שיהיה אמון על בדיקת המחדל.

אם תחברו את הקווים בין הנקודות, על נקלה תגיעו למסקנה שאותם היגיון ושכל ישר, שכולנו מפעילים כל יום, מובילים למסקנה לפיה הגוף המתאים לבדיקת טבח ה-7.10 הוא אך ורק ועדת חקירה ממלכתית, ולא שום מנגנון בדיקה פחות ממנה.
ומה לגבי פסיקת בית המשפט העליון?
ובכן, אין לנו תקדים חד-משמעי.

מעולם לא התרחש מצב שבו התקבלה עתירה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, וכמובן שגם מעולם לא התקבלה עתירה שפסלה החלטה של הממשלה להקים ועדה כזו.
אבל כן היה פסק דין, בהרכב שופטים מורחב, שעסק בשאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, וזאת ביחס להקמתה של ״ועדת וינוגרד״ בשנת 2006.

ועדת וינוגרד היתה כאמור ועדת בדיקה ממשלתית – ולא ועדת חקירה ממלכתית – שנועדה לבדוק את מאורעות מלחמת לבנון השנייה. מי שמינתה את נשיאה ואת חבריה היתה לפיכך ממשלת אולמרט, ולא נשיא בית המשפט העליון.
בתגובה, הוגשו עתירות לבג״ץ בבקשה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

העתירות האלה נדחו ״על הקשקש״, ברוב דחוק של ארבעה שופטים מול שלושה.
בנוסף, גם שופטי הרוב היו מאוד מסוייגים, וממש בקושי דחו את העתירות תוך מתיחת ביקורת נוקבת על ההחלטה להסתפק בועדת בדיקה ממשלתית לעניין אירוע בסדר גודל כמו מלחמה.
כלומר, ההיגיון והשכל הישר הם לא רק סיסמה.

הרציונל לפיו כגודל המחדל כך גודל גוף הבדיקה – קיבל ביטוי מוחשי בפסק הדין בעניין ועדת וינוגרד. כפסע היה בין דחיית העתירות לבין חיוב ממשלת אולמרט להקים ועדת חקירה ממלכתית.
אם ניישם את פסק הדין על ימינו, נראה שהפעם עברנו את הפסע הזה, ולמעשה הוא נותר הרחק הרחק מאחור. וכל כך למה?

משום שעם כל הכבוד לכשלים שהביאו לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, ולמחדלים שהיו בניהול המלחמה – הם מתגמדים לעומת הכשלים והמחדלים של ארמגדון לאומי כמו טבח ה-7.10, מלחמת עזה, הפקרת הצפון והפיכת ישראל למטווח הטילים של כל המזרח התיכון.
מה שעבר בקושי ב-2006, לא יעבור בשום מקרה בשנת 2024.

כעת, נחזור לעתירה שהוגשה השבוע.
לפי כל הסימנים, לממשלה הנוכחית, בדגש על העומד בראשה, יש רצון מועט מאוד להקים ועדת חקירה ממלכתית, מטעמים שכולכם יכולים לנחש. בהתאם, לממשלה יש אינטרס שהעתירה תידחה.
מה שמוביל אותנו לשאלה – מה בעצם הממשלה יכולה להשיב לטענה שעליה להקים ועדה שכזו?

קודם כל, נסיר מהשולחן את כל התעמולה הביביסטית כאילו בית המשפט הוא פוליטי או שיש בעייתיות בכך שממלא מקום הנשיא פוגלמן ימנה את חברי הוועדה. את הקשקושים האלה אפשר לכתוב בטוויטר ולברבר עליהם בערוץ 14 – אבל לא לטעון בפני בג״ץ.
בנוסף, יהיה קשה מאוד לטעון שאפשר להקים גוף בדיקה אחר.

כלומר, לאור עוצמת הכשלים ולנוכח פסק הדין ביחס לוועדת וינוגרד – נראה שכמעט בלתי אפשרי לטעון שגם הפעם אפשר להסתפק בוועדת בדיקה ממשלתית (וקל וחומר שמוסד כמו מבקר המדינה לא מתאים לבחינה כוללת של כשל רב מערכתי עם משמעויות אסטרטגיות אדירות).
כך שנראה שנותרה רק סוגיית העיתוי.

סביר מאוד להניח, שהממשלה תטען שגם אם מוסכם שלנוכח עוצמת הכשלים יש להקים ועדת חקירה ממלכתית – זה (עדיין) לא העת לכך. רק ״אחרי המלחמה״.
להערכתי, זו הטענה היחידה שיש לה איזשהו סיכוי להביא את בג״ץ לדחות את העתירה.
אלא שגם טענת ״זה לא הזמן המתאים להקים ועדה״ – אינה נקייה מקשיים.

המלחמה העצימה כבר הסתיימה. מבקר המדינה ומנגוני תחקיר צבאיים פתחו מזמן בבדיקה מטעמם. הצורך במסקנות וביישומן הוא דחוף, וברקע יש את בתי הדין הבינלאומיים.
תוסיפו לכך את הסנטימנט הציבורי, ותקבלו מתכון שככל הנראה מצביע על כך שסביר מאוד העתירה תסתיים בכך שוועדת חקירה ממלכתית קום תקום.

קישור לפסק הדין המלא בעניין ״ועדת וינוגרד״:
https://t.co/859NESCNGY
שבוע טוב.