במובנים רבים, דו"ח ועדת החקירה לחקר אסון הר מירון, שפורסם אתמול, פתח לנו אפשרות להתבוננות רוחבית מעניינת על כמה וכמה סוגיות שעמדו ושעומדות במרכז השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות.
וניתן אף לומר, שהדו"ח הזה אפילו מספק לנו נבואה לעתיד לבוא.
איפה כדאי להתחיל?
לדעתי, המקום שבו מתחיל האירוע שהגיע אתמול לשיא – הוא ב-"תיקי האלפים". כי יש את נתניהו שלפני החקירות, ויש את נתניהו שלאחריהן.
לפני ש-"תיקי האלפים" באו לעולם, נתניהו היה מדינאי ומנהיג, וגם פוליטיקאי ציני. חלק העריצו אותו, חלק תיעבו. לא משהו שלא הכרנו לפניו.
ייחודו של נתניהו בשנים שלפני הסתבכותו בפלילים היה בהקמת מפעל תעמולה שעובד עבורו, שעליו כתבתי בעבר בהרחבה.
אבל מעבר לאותו פרויקט שנתניהו הקים, פיתח והרחיב באובססיביות – הוא נותר ממלכתי. נתניהו שעד שנת 2017 לא היה מעלה בדעתו לפעול נגד מוסדות המדינה ושלטון החוק, במטרה לרסק אותם.
ההיפך הוא הנכון:
עד ש-"תיקי האלפים" הפכו לחקירות פליליות ממשיות, ונתניהו חש את הסכנה האישית הנשקפת מהן, הוא היה ה-מגן ה-ראשי של בית המשפט העליון, של המשטרה, של הפרקליטות, של מוסד היועץ המשפטי לממשלה.
הוא היה זה שבלם הצעות חוק פופוליסטיות, והעדיף לשתף פעולה עם המרכז הפוליטי.
אלא שכל זה השתנה לחלוטין במרוצת ההליך הפלילי שנוהל ומתנהל נגדו.
כאשר נתניהו הבין שמדובר באירוע שעלול לסכן את שלטונו ואפילו את חירותו – הוא עשה משהו שעד אז נמנע מלעשות, והפעיל את כל כוחו הפוליטי, כמו גם את כל מכונת התעמולה האדירה שבנה לאורך השנים, במטרה להיחלץ מהצרה.
מי שספגו את נחת זרועם של נתניהו ושופרותיו הרבים היו תחילה המשטרה ובכיריה, לאחר מכן פרקליטות המדינה וממלאי תפקידים בה, בהמשך מוסד היועץ המשפטי לממשלה בדגש על אביחי מנדלבליט עצמו – הכל, כמובן בצירוף מקרים מופלא, בתיאום זמנים מדהים עם התקדמות התיק הפלילי שהלך והתגבש נגד נתניהו.
כאשר התברר שמסע הלחצים, ההכפשות וההפחדות נגד כל גורמי מערכות אכיפת החוק העלה חרס – עברה מכונת התעמולה להשחרת עדי התביעה שעלו ובאו לבית המשפט המחוזי בירושלים.
הדס קליין, דנה נויפלד, אילן ישועה, ארנון מילצ'ן, אנשי "וואלה" וחוקרי המשטרה ורשות ניירות ערך – כולם הפכו לאויבי האומה.
