ושוב נחזור לבג"ץ "הישן והטוב", ולמי שהתומכים ברפורמה המשפטית מרבים להעלות על נס כסמל לשמרנות ואיפוק שיפוטי – השופט לנדוי.  
לכבוד כל מי שנושאים את שמו של ענק המשפט הזה לשווא, בחרתי לספר לכם סיפור על עתירה שהוגשה נגד שרי הבריאות והפנים, והוכרעה ב-1966.

בתמצית, העובדות הן כדלקמן:  
בשנת 1961 חוקקה הכנסת את החוק למניעת מפגעים, שנועד להגן על כולנו מפני רעש, ריח או זיהום אוויר. בסעיף 5 לחוק נקבע כי שרי הבריאות והפנים יתקינו תקנות בעניין, והם "רשאים לקבוע מה הם רעש, ריח או זיהום חזקים או בלתי סבירים".
אבל מה עשו השרים? כלום.

בואו ושימעו סיפור נחמד כיצד בג"ץ לקח סעיף חוק שהעניק לשר "שיקול דעת מוחלט" בהפעלת סמכותו, ובאמצעות פרשנות יצירתית כירסם בשיקול הדעת הזה, ובסופו של דבר אפילו פסל את ההחלטה שהתקבלה.
לא. זה לא מתקופת אהרן ברק. זה פסק דין משנת 1961.

באותה עת, החיקוק שהסדיר את דיני החברות בישראל היה פקודת החברות. סעיף 14 לפקודה העניק לשר המשפטים סמכות לקבל רישום של חברה "לפי שיקול דעתו המוחלט". בלי סייגים, בלי חובת הנמקה, בלי שום דבר. שר המשפטים האציל את סמכותו זו לרשם החברות. וסיפורנו מתחיל בבקשת רישום שהוגשה בשנת 1960.