בג"ץ פירסם אתמול את פסק הדין בעתירה שהגישו מספר ארגונים, שהסעד המרכזי שהתבקש בה היה הפסקת השימוש במחנה "שדה תימן".
בשרשור הבא, אנסה לשכנע שקריאה קפדנית ומושכלת של פסק הדין מלמדת עד כמה בית המשפט העליון עושה "שמיניות באוויר" כדי להגן על פעולות הממשלה.
אבל לפני שנגיע לפסק הדין עצמו, צריך הקדמה:
המחבלים שמשתייכים לארגוני הטרור השונים ברצועת עזה, או אלה שאינם משתייכים לארגון כלשהו אבל ביצעו פעולות נגד ישראל – אינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה (מטעמים שלא נכנס אליהם הפעם).
אז מה הדרך החוקית לפיה הם מוחזקים במתקני כליאה בישראל?
ובכן, יש שני מסלולים חוקיים מרכזיים:
א. פתיחה בהליך פלילי, במסגרתו מוחזקים מי שיש נגדם ראיות המקימות לפחות חשד סביר שהיו מעורבים בפעולות חבלניות כלשהן. חשודים אלה "מיועדים" לעמוד לדין, אז יוגש נגדם כתב אישום ויתנהל הליך פלילי לכל דבר.
ב. חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים.
חוק זה, המכונה "חוק הלב"ח" בז'רגון המשפטי, מגדיר בעצמו את מטרתו: "להסדיר את כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, אשר אינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה, בדרך העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של מדינת ישראל לפי המשפט הבין-לאומי ההומניטרי".
בקיצור, החוק מאפשר להחזיק מחבלים בכלא, ללא משפט.