מאז האסון, התרגש בטוויטר ובתקשורת ספין מרושע לפיו בג"ץ הוא האשם באסון במירון. את הספין הזה הפיצו כאן גם צייצנים מרובי עוקבים – כולם, באופן מופלא, כאלה המזוהים עם עמדה פוליטית מסוימת.
אז בואו נבחן את העובדות. אזהרה: ארוך.
על מתחם קבר הרשב"י שבמירון כולכם שמעתם. מה שאולי אינכם יודעים, הוא ששאלת הזכויות במתחם היתה נושא לאינספור מחלוקות והליכים שונים ומשונים.
הסיבה המרכזית לכך היא שמתחם מנוהל על ידי הקדשים. ״הקדש״ הוא חיה משפטית מוזרה, שבסיסו עומדת הקדשת נכס לטובת מטרה כלשהי, ומכאן שמו.
בימינו, חלק ניכר מההקדשים הם דתיים – הקדשת נכסי מקרקעין לטובת פעילות דתית.
כפי שתוכלו לקרוא בתיאור מתוך דו"ח מבקר המדינה משנת 2008, במתחם קבר הרשב"י נוצר בלאגן, כך שהקדשים שונים וגופים פרטיים שונים השתלטו על אזורים במקום, ובעקבות זאת התנהלו הליכים משפטיים סבוכים ואינסופיים.
מי שניסה לעשות סדר בבלאגן היה ביהמ"ש העליון, בהליך שהגיע לפתחו בשנת 2007.
היועמ"ש, הוא ולא אחר, הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנצרת, וביקש מביהמ"ש העליון לקבוע הסדר, ולו זמני, שיאפשר ניהול נשלט של המתחם.
גרוניס, שכתב את פסק הדין, סקר בהרחבה את התסבוכת המשפטית.
לאחר מכן, גרוניס קובע – עוד לפני דו"ח המבקר, כי האתר מנוהל "באופן שאינו משביע רצון כלל ועיקר". לכן, ואף שהיה מדובר בהליך ביניים, מעין הסתעפות של ההליך המרכזי בעניין הזכויות במתחם, גרוניס מחליט לקבוע מנגנון לניהול המתחם – ומחליט על הקמת "ועדת חמישה".
ומה זה לעזאזל "ועדת חמישה"?
גרוניס פשוט ממנה נציג מכל אחד מחמשת הגופים המרכזיים בפרשה,
וקובע שהגוף הזה – הוא "ועדת החמישה" – ינהל בפועל את המתחם. אם תהיינה מחלוקות, הן תוכרענה בביהמ"ש המחוזי.
וכך, בהחלטה קטנה ונשכחת, הוקם הגוף שבעצם מנהל עד היום את מתחם הרשב"י – "ועדת החמישה", אף שאין לו שום עיגון בחוק.
בשנת 2008, כאמור, פורסם דו"ח מבקר המדינה (הנה התקציר ופיסקת הסיכום 👇).
המבקר מצא, כי בשל המחלוקות בין הגורמים הטוענים לזכויות במתחם הרשב"י, מצבו בכי רע, מכל הבחינות. המבקר קבע כי התנהלות הממשלה לא יכולה להישאר בעינה, והיא מסכנת את המבקרים, פוגעת באתר ואינה מכבדת את חשיבותו.
בעקבות דו"ח המבקר, הממשלה התעוררה. קצת.
משרד התיירות גיבש מהלך להפקיע את המתחם ולהפוך אותו לקרקע בבעלות המדינה. בשנת 2011 שר האוצר דאז שטייניץ חתם על הודעה בדבר כוונה להפקיע את המתחם. בשלהי שנת 2013 שר האוצר לפיד חתם על צו ההפקעה עצמו, ונורתה יריית הפתיחה למאבק משפטי חדש.
המאבק המשפטי החדש הזה הוא בעצם מה שעומד במרכז הביקורת נגד בג"ץ בימים האחרונים. אז על מה מדובר?
בעקבות ההפקעה, הוגשו מספר עתירות, שכולן תקפו את ההפקעה המתוכננת. ויש לציין, כי ההפקעה הזו – שכיום נישאת על נס – זכתה באותה עת להתנגדות עזה ביותר של הציבור החרדי, על חלקיו השונים.
אז העתירות שהוגשו כוונו, כאמור, *נגד* ההפקעה. ומי לא מיהרה? המדינה.
המדינה התמהמהה עם הגשת התשובות לעתירות, עד לבג"ץ נמאס והוא קבע אותן לדיון בשנת 2015. הדיון לא התקיים, בשל שביתת הפרקליטים, והתגובה של בג"ץ היתה להמשיך את הטיפול בעתירה כאילו הוצא בה צו על תנאי. מה זה אומר?
המסלול "הרגיל" של עתירה הוא שמתקיים דיון ראשוני, ואם השופטים רואים שיש ממש בטענות – מוצא צו על תנאי, ואז מתקיים דיון נוסף, שלאחריו יש אפשרות לקבל את העתירה.
הפעם, כדי לחסוך בזמן, ועקב הנסיבות, השופטים החליטו כאמור "לקצר הליכים", ובעצם לאפשר את קבלת העתירה בדיון הבא שיתקיים.
אז הוצא צו על תנאי, ונקבע דיון לראשית 2016. אלא שגם הדיון הזה לא התקיים, כי המדינה לא הגישה את תגובותיה לעתירות בזמן. כן – שנתיים שלמות לא הספיקו כדי שמשרדי הממשלה הרלבנטיים יחליטו מה הם רוצים להשיב לבג"ץ.
אז בג"ץ פסק הוצאות לחובת המדינה, ודחה את הדיון לאפריל 2016.
בדיון שהתקיים סוף סוף, ובעקבות הערות השופטים, עלתה אפשרות להידברות, במטרה להגיע לפיתרון מוסכם. העותרים הסכימו, ובחלוף חודש הודיעה גם המדינה כי היא מסכימה להידברות.
בג"ץ קצב לצדדים כחודשיים כדי לעדכן בדבר תוצאות ההידברות.
ומה לדעתכם קרה בחלוף חודשיים? ניחשתם נכון. כלום.
בשלב הזה, התרחשה סאגה בת כשנתיים, שבה הצדדים, או המדינה, ביקשו שוב ושוב לדחות את מועד הגשת הודעת העדכון, ופעם אחר פעם בג"ץ נעתר.
עד שלבג"ץ שוב נמאס, והוא קבע דיון לספטמבר 2018. בדיון הודיעו הצדדים שהם מבקשים לקיים הליך גישור, כדי לנסות לגשר על המחלוקות שנותרו במשא המתן הישיר.
בחלוף כחודש, גם מונה מגשר.
ושוב הזמן חלף וחלף. ושוב לבג"ץ נמאס, והוא קבע דיון לינואר 2020, כדי להגיע סוף כל סוף אל המנוחה ואל הנחלה, קרי אל הסכמות בין הצדדים.
ובדיון שהתקיים בינואר 2020 אכן הושגו הסכמות, שבג"ץ נתן להן תוקף של פסקי דין 👇 . מה ההסכמות? לא מצאתי פירוט מסודר שלהן.
רמז פומבי שמצאתי לפרטי ההסדר הופיע בהודעה ששלח היועמ"ש במסגרת סכסוך אזרחי שהוכרע לאחרונה: מינוי מנהל כללי לאתר, בדרך של מכרז מסודר; וכן מינוי יועץ משפטי שיהיה אחראי על הליכים נגד פולשים במתחם ואשר ייצג את המתחם בבתי המשפט בפני גופים ממלכתיים, ויונחה על ידי הפרקליטות.
עוד נקודה חשובה, שמודגשת בפסקי הדין, היא שהסכמת המדינה מוגבלת ל-3 שנים, ואם יסתבר שהמתווה אינו מיושם – שמורה למדינה האפשרות לחדש את הליכי ההפקעה.
ובכך הגיעה ההתדיינות המשפטית הנוכחית אל סופה (הזמני). יתכן, שבשנת 2023 תחודש כוונת ההפקעה, וניתן להניח ששוב תוגשנה עתירות נגדה.
ועד כאן העובדות.
אז מה בעם טוענים בגנות בג"ץ? אם ננסה לתמצת את הטענה, הילוכה הוא פחות או יותר כדלקמן: המדינה רצתה להפקיע את המתחם, לעשות סדר ולהבטיח את בטיחות החוגגים – אבל בג" הרשע מנע זאת ממנה, ואילץ את כולנו לחיות במציאות שבה מתחם קבר הרשב"י מתנהל כפי שהוא מתנהל כיום.
וזה פשוט קשקוש.
ראשית, צריך להבין שהליכי הפקעה נמשכים *המון* זמן. לא בגלל אהרון ברק, ולא בגלל "אקטיביזם", אלא כי זהו הליך כוחני שבו המדינה נוטלת בכפייה מקרקעין שהם קניינו של אחר. וכאשר מדובר בהפקעה גרנדיוזית כמו של מתחם הרשב"י, ניהול ההליך לגופו היה נמשך שנים ארוכות, כך או כך.
כמו כן, וכאמור לעיל, מי שדחק בצדדים היה בג"ץ עצמו, כנראה משום שהשופטים הבינו שהם "המבוגר האחראי" בסיטואציה הבלתי אפשרית, ושאי אפשר להשאיר את המתחם בלתי מנוהל, כשכל שנה מגיעים אליו מאות אלפי אנשים. לכן, בג"ץ עמד עם סטופר כל הזמן, ודחף לכל אורך הדרך להתקדם ולהגיע להסכמות.
עוד יש לציין, שלאורך השנים שבהן התנהלו העתירות, לא קם אף חכם בדיעבד שראה את הנולד והגיש עתירה ״הפוכה״ – אף אחד לא חשב לעתור ולדרוש מהמדינה לממש את ההפקעה, משום שמדובר בסיכון הציבור או כיוצא בזה. לכן, בפני בג״ץ עמדו רק עתירות שביקשו *לבטל* את ההפקעה, ולכן הוא דן רק בהן.
נקודה נוספת היא שצריך להבין שבג"ץ, באופן טבעי, לא רוצה להתערב במקום שבו הוא לא חייב, בטח בנושא סופר-נפיץ ציבורית כמו מתחם הרשב"י.
רק תארו לעצמכם כמה רפש היה מוטח בשופטים אילו היו דוחים את העתירות תוך זמן קצר, ומאשרים את ההפקעה. בג"ץ היה הופך, יותר מאי פעם, לאויב הציבור החרדי.
בנוסף, ולמרות מה שצייצנים כאלה ואחרים ודאי יטענו, אם המדינה היתה רוצה להתעקש על ההפקעה, ועל פסק דין בסגנון "ייקוב הדין את ההר" – זה מה שהיה קורה. אי אפשר לאכוף על צדדים להליך, בטח לא על המדינה, ללכת למשא ומתן ולהליכי גישור.
אבל, נדמה שגם למדינה זה היה נוח.
וכעת צריך לשאול את השאלה המתבקשת: למה למדינה זה היה נוח? למה בשנת 2013 לפיד חתם על צו הפקעה, ופתאום בשנת 2016 המדינה מסכימה ללכת למשא ומתן, ואחר כך לגישור, במקום להתעקש על הפקעה מלאה. לדעתי, התשובה לשאלה הזו אינה במישור המשפטי, אלא במישור הפוליטי. חישבו מה השתנה בין השנים.
סוף.
מעניין לעניין באותו עניין:
כדאי לקרוא את הכתבה של Bini Aschkenasy ביני אשכנזי, שמוסיף ציטוטים של אמירות השופטים בדיונים שהתקיימו בעתירות נגד ההפקעה.