ב-7.10 פרצה המלחמה. מאז חלפו חמישה חודשים, ועוד שבוע וחצי. ולאן בעצם הגענו?
ברצועת עזה, צה"ל השלים מזמן את כיבוש צפון ומרכז הרצועה (להוציא מה שמכונה "מחנות המרכז"). גם כיבוש חאן יונס והשכונות הסמוכות הושלם, אם כי קיימים כמה אזורים שבהם עדיין מתנהלת לחימה.

כוחות המילואים שוחררו. מארבע אוגדות שתימרנו בהתחלת המלחמה, נותרה כיום פחות מאוגדה אחת שנלחמת בשטח. הכוחות הסדירים גם הם החלו לעזוב. חיל האוויר תוקף בתדירות ובעוצמה הולכת ופוחתת, ונראה שהתקיפות כיום הן – רובן ככולן – סיכולים ממוקדים בהתאם למודיעין עדכני, מדויק ו-"חם".

כבר שבועות ארוכים שאנו שומעים על כוונות ותוכניות לתימרון לכיבוש רפיח, שבו מצטופפים כיום כמיליון וחצי פלסטינים. עד כה, לא פונה משם אפילו פליט אחד, וגם לא החלו להכין מתחם כלשהו שמסוגל לקלוט כמות כזו של אנשים.
לפי כל הסימנים, ארה"ב, העולם המערבי ומצרים לא בדיוק מתלהבים מהרעיון.

ב-7.10 פרצה המלחמה.
בשעות, בימים ובשבועות הראשונים, היינו – כל אחת בדרכו, כל אחד בדרכה – בסוג של הלם. נדמה שאין אדם בישראל שהשכול לא דפק בדלתו, שלא היה לפחות בהלוויה אחת, שלא מכיר אישית חיים שנקטפו, שלא מצא עצמו רץ למרחב המוגן על בסיס יומי.

ב-7.10 פרצה המלחמה.

אולי לא שמנו לב, אבל מאז חלפו למעלה מארבעה חודשים. במהלכם, נרצחו ונהרגו כ-1500 בני אדם, כ-250 נחטפו (ו-136 מהם עדיין לא שבו), אלפים נפצעו בגוף ובנפש, מאות אלפים הפכו לפליטים בארצם.  
עד היום הזה, הטרור אינו פוסק, בכל הזירות.

ככל הידוע לנו, צבא ההגנה לישראל – הרמטכ"ל, האלופים, הקצינים, המפקדים, הלוחמים והחיילים – מבצע את המוטל עליו. צה"ל כבש את צפון ומרכז הרצועה, ולאחר מכן תימרן לחאן יונס ונמצא שם בשלבי הכרעה מתקדמים.
נשמעות אמירות על המשך לרפיח, אבל נכון לרגע הזו – הלחימה העצימה בעצם הסתיימה.

אם בוחנים את התוצאה הסופית, נכון לרגע הזה, הציון של ממשלת ישראל, בדגש על העומד בראשה – הוא נכשל, בכל פרמטר אפשרי. הטרור לא פסק לרגע, ראשי החמאס עדיין חופשיים, חיזבאללה מייצר טרור מידי יום, חבלי מולדת בצפונה ובדרומה של הארץ עדיין שוממים.
וחלפו, כאמור, למעלה מארבעה חודשים.

כי לצד ההצלחה הצבאית של צה"ל, שביצע את כל המשימות שהדרג המדיני הטיל עליו – יש גם מישורים אחרים, שעליהם צה"ל אינו אחראי. מי שאחראי עליהם היא כמובן הממשלה, בדגש על העומד בראשה.
לדוגמה, צה"ל קיבל משימה לטהר את צפון ומרכז הרצועה מתשתיות חמאס. הוא השלים את ביצוע משימתו זו.

אבל מה עושים לאחר מכן? אחרי שצה"ל סיים לכבוש את האזור, והרג את מחבלי החמאס עד האחרון – מה אמור לקרות? במונחים שאנחנו מכירים – מה התוכנית ל-"יום שאחרי"?
את התשובה לכך, אמור לספק הקבינט. אבל הקבינט שלנו, בדגש על העומד בראשו, משותק. הוא לא מסוגל לקבל החלטה, לכאן או לכאן.

בהיעדר החלטה לגבי "היום שאחרי" – כי כל החלטה ישימה תסכן את שלמות הקואליציה, וכל החלטה משיחית היא בלתי ישימה – התוצאה היא שההישגים של צה"ל, שהושגו במחיר כבד מנשוא של דם לוחמים, נשחקים בואכה נמחקים.  
כי במציאות, אין ואקום. חמאס פשוט חוזר לאזורים שרק לפני רגע נכבשו בעמל רב.

גם בזירה הצפונית – אין אסטרטגיה. צה"ל לא קיבל משימה לכבוש את דרום לבנון, הסדר מדיני יעיר את כל השדים בימין הסהרורי (ד"ש מהסכם הגז המושמץ בימי ממשלת לפיד), והתוצאה היא שחיזבאללה עושה מה שהוא רוצה, ולאף אחד אין תשובות לפליטים הרבים שהיישובים שלהם הפכו לרצועת ביטחון בתוך ישראל.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?
ובכן, כי כמו לכל אורך שנות כהונתו של בנימין נתניהו – יש פער בלתי נתפס בין איכות המוצר לבין השיווק שלו.
ברמה השיווקית, נתניהו התהדר בתואר "מר ביטחון", סיפר לנו על "העשור הביטחוני השקט ביותר", וערך עשרות הצהרות לתקשורת, כולן לוחמניות ומלאות פאתוס.

אבל ברמת העשייה? בעיקר כלום.
מי שכיהן פה כראש הממשלה במשך פרק הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, עשה כל מה שהוא יכול כדי לא לעשות. חמאס התעצם למימדים מפלצתיים, חיזבאללה הפך לארגון טרור שישראל מורתעת מפניו, הגרעין האיראני הוא בגדר עובדה, והחות'ים עושים עלינו סגר ימי.

וכאמור, המצב כיום הוא שאחרי ארבעה חודשים של מלחמה עקובה מדם – ההישגים האסטרטגיים הם פחות או יותר אפס.
כאשר מפחדים לקבל החלטות קשות, כי חס וחלילה להרגיז את הבייס הלוחמני, התוצאה היא, כמה מפתיע, שמה שהיה הוא שיהיה. כמו לכל אורך שנות כהונתו, נתניהו מפחד לגעת בסטטוס קוו.

וכאן נכנסת לתמונה מכונת התעמולה האדירה שנתניהו בנה, שלכל אורך שנות כהונתו מכרה לציבור הישראלי מוצר בינוני מינוס באריזה מנצנצת.
מה שאנחנו רואים לנגד עיננו בימים האחרונים הוא התגייסות של כל ברגי המכונה, מגדול ועד קטן, כדי לשכנע שהכישלון הטוטאלי – הוא בעצם "ניצחון מוחלט".

ראש וראשון לכך הוא, כמובן, נתניהו עצמו.
אתמול, התייצב ראש הממשלה מול אזרחי מדינת ישראל, בעוד הצהרה לתקשורת. לא שמענו שם דברים ברורים לגבי התוכנית של הקבינט ל-"יום שאחרי", לא שמענו איך לעזאזל הממשלה מתכוונת להחזיר לתושבים המפונים את חייהם חזרה.

מה כן שמענו? סיסמאות תעמולה.
"הערב באתי להגיד לכם דבר אחד – אנחנו בדרך לניצחון מוחלט. הניצחון הוא בהישג יד.
זה לא עניין של שנים. זה עניין של חודשים. צה"ל מחולל נפלאות. הוא מתקדם בשיטתיות להשיג את כל מטרות המלחמה שאנחנו בדרג המדיני הצבנו לו – חיסול החמאס, שחרור כל החטופים והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום".

ב-7.10 פרצה המלחמה.

בחלוף כשלושה חודשים, ומשהמלחמה הגיעה לשלב האבולוציוני הבא, כדאי להתחיל לדבר על איך בכלל הגענו אליה.  
כדי לעשות זאת, חשבתי שנכון להתחיל בתיאור יחסי נתניהו והתקשורת עד לישראל ביום 30.7.2007 – אז נברא עולם התקשורת הביביסטי.

לצעירים מביננו, נזכיר שבנימין נתניהו לא נכנס לפוליטיקה בשנת 2009, אז החלה כהונתו הנצחית הנמשכת עד עצם היום הזה (עם הפסקה בת כשנה וחצי בזמן "ממשלת השינוי"). לא מעט אירועים או תופעות שהתרחשו בשנים לפני כן – עשויים להיראות מוזרים למי שלא למד את ההיסטוריה.

למה אני מתכוון?
בשנת 1993 נתניהו ניצח בפריימריס בליכוד. בשנת 1996 הוא גבר בבחירות על שמעון פרס, ברוב של *פחות מ-30 אלף* קולות – ונבחר לראשות הממשלה.
שלוש שנים לאחר מכן, בתום קדנציה מלאת סערות וסכסוכים קואליציוניים ומפלגתיים – אהוד ברק הביס את נתניהו, וגבר עליו בפער של כמעט *400* אלף קולות.

נתניהו נטל פסק זמן מהפוליטיקה, ואריאל שרון הפך ליו"ר הליכוד. בשנת 2001 שרון ניצח את ברק בפער עצום בבחירות שהתקיימו לראשות הממשלה בלבד, ונתניהו – שקיווה לפיזור הכנסת – נותר מחוץ לזירה.
הוא שב אליה בפריימריס לראשות הליכוד, שהתקיימו בשנת 2002. כן כן, נגד ראש ממשלה מכהן.

שרון ניצח בפריימריס בפער גדול, ובבחירות לכנסת שהתקיימו בשנת 2003 זכתה "הליכוד" בראשות שרון בלא פחות מ-38 מנדטים – נתון שנתניהו מעולם לא הצליח לשחזר. לאחר הבחירות, הוקמה ממשלת שרון השנייה, בה כיהן נתניהו כשר האוצר.
הממשלה והכנסת הזו זכורות כמובן בעיקר בשל תוכנית ההתנתקות.

בשנה וחצי שבין הכרזת שרון על התוכנית לבין ביצועה – נתניהו נמנע מניסיון ממשי למנוע את מימושה. הוא בהחלט הביע חוסר נוחות מהתוכנית, ולמשל דרש לקיים משאל עם – אבל הצביע *בעד* ההתנתקות, הן בממשלה והן בכל שלוש הקריאות בכנסת.
שבוע בלבד לפני תחילת הפינוי, נתניהו התפטר מתפקידו.

בנובמבר 2005, לאחר השלמת ההתנתקות, שרון הודיע על עזיבת הליכוד, על הקמת "קדימה" – ועל פיזור הכנסת. מועד הבחירות נקבע למרץ 2006.
בינואר 2006, כחודשיים וחצי בלבד לפני הבחירות – עבר שרון אירוע מוחי חמור, והוכרז כמי שנבצר ממנו להמשיך ולכהן כראש הממשלה. ממלא מקומו היה אהוד אולמרט.

בבחירות עצמן, זכתה "קדימה" ב-29 מנדטים, ואולמרט הושבע כראש הממשלה. "הליכוד", בראשות נתניהו, זכתה ל-12 מנדטים בלבד.  
ועד כאן תמצית סיפורו של החלק הראשון בחייו הפוליטיים של בנימין נתניהו. ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
ובכן, בעיקר בגלל הפער העצום בינו לבין החלק השני, שהחל ב-2009.

את החלק שני – שבמרכזו כהונתו הנצחית של נתניהו כראש הממשלה – כולכם מכירים. נתניהו ניצח פעם אחר פעם בבחירות, והפך ל-"מר ביטחון", "מר כלכלה", "קוסם", "אבי האומה" ושאר כינויים פולחניים מחמיאים. בעתיד ננסה להבין איך נוצרה התופעה הזו.
אבל בחלק הראשון, נתניהו היה פשוט פוליטיקאי.

בחלק הזה, הפחות זכור, נתניהו ניצח את פרס בפער זעום, הובס על ידי ברק בפער גדול פי 13, חווה קדנציה עמוסת כישלונות ופרשיות, נכשל בשכנוע חברי הכנסת לפזר את הכנסת בשנת 2001, הובס על ידי שרון בפריימריס בליכוד, לא הצליח להשפיע על תוכנית ההתנתקות ונטל חלק מרכזי בהכנות לה, ועוד.

ובעיקר, עשר שנים אחרי בחירות 1996 – נתניהו, שכבר כיהן כיו"ר האופוזיציה, כראש הממשלה וכשר האוצר, מצא את עצמו באופוזיציה, בראשות סיעה מצומקת בת 12 מנדטים בלבד, ונאלץ לצפות באהוד אולמרט (!) מושבע לראש ממשלת ישראל.
לא "קוסם" ולא נעליים. לעיתים ניצח, לרוב הובס, והסתדרו גם בלעדיו.

זו היתה *המציאות* בשנת 2006. אם היו חותמים אז את ספר דברי הימים של מדינת ישראל, נתניהו היה כנראה זוכה בו למקום של כבוד, כמי שכיהן בתפקידים הבכירים ביותר. משהו באיזור של משה שרת.
לעומת זאת, נתניהו בוודאי לא היה מקבל מעמד מיתולוגי כמי שמדינה שלמה מסתחררת סביבו כבר למעלה מעשור.

אז מה קרה? מה השתנה באופן כל כך דרמטי בין שני חלקי הקריירה של נתניהו (1988-2006 לעומת 2006-2024)?
בנקודה הזו, אנו נפרדים מהעובדות ההיסטוריות, ועוברים לשלב של הערכה וניתוח. התזה שאני מבקש להציע היא שהפער הזה נעוץ הרבה פחות במעשיו של נתניהו, והרבה יותר בסיקור התקשורתי שקיבל.

לבנימין נתניהו, וזה סוד גלוי, יש עניין עצום בתקשורת. לפי תפיסתו, שבחלקה נכונה ובחלקה מוגזמת, עתידו ומעמדו הפוליטי הם פונקציה שהמשתנה המרכזי בה, יותר מאשר הביצועים בפועל של תפקידיו השונים – הוא האופן שבו התקשורת מסקרת אותו ואת יריביו.
לכן, נתניהו השקיע בכך תשומות אדירות.

גם ב-"גלגול" הראשון שלו, נתניהו נתן משקל עצום לסיקורו תקשורת, שהורכבה אז בעיקר מעיתונים מודפסים ומרשות שידור מונופוליסטית.
בשנות ה-80', נתניהו זכה לתקשורת *מלטפת* יחסית, ונהנה מכתבות מפרגנות ב-"מעריב" וב-"ידיעות אחרונות", כולל היהלום שבכתר – כתבת פרופיל מפנקת ב-"7 ימים".

ביהמ"ש העליון פירסם אתמול פסק דין מעניין, שבמרכזו אירוע מרגיז שכולנו חווים מעת לעת – חסימה בטוויטר.
ולמה לכל הרוחות שבתי המשפט יעסקו באירוע כזה? כי הפעם, מדובר בנבחר ציבור – ראש עיריית גבעתיים – שחסם אזרח בגלל ציוץ, ולכן הדבר העלה שאלות משפטיות מורכבות.

נתחיל, כרגיל, בעובדות:
אלמוג רובינשטיין הוא תושב גבעתיים, שרואה עצמו כ-"פעיל חברתי בתחום התחבורה הציבורית", אשר צייץ בשנת 2000 ציוץ ביקורתי למדיי כלפי רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, וגם תייג אותו.
קוניק הבחין בתיוג, ולצד תגובה מילולית קצרה החליט גם לחסום את רובינשטיין.

ב-7.10 פרצה המלחמה.

מאז, לצד הלחימה האינטנסיבית ברצועת עזה, ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור בלתי פוסקת גם מלבנון, ובעיקר מצד ארגון הטרור חיזבאללה. 11 ישראלים נהרגו, ואלפים פונו מבתיהם הסמוכים לגבול.
בואו ננסה לבחון, באמצעות *עובדות*, כיצד הגענו עד הלום.

הספין המוכר לכולנו, שאותו משווקים בהצלחה מעטה שאריות חסידותו של בנימין נתניהו – הוא שהכל נובע מהנסיגה הישראלית החד-צדדית מרצועת הביטחון, אי שם בשנת 2000, בעת שאהוד ברק כיהן כראש הממשלה.
ובכן, אין ספק שנתניהו *אינו* נושא באחריות לתוצאות הנסיגה הנ"ל, שלא היו פשוטות כלל.

שני האירועים המשמעותיים ביותר בשנים שלאחר הנסיגה היו אירועי חטיפת (גופות) חיילים:
האירוע הראשון התרחש בהר דב בשנת 2000 (ממשלת ברק), והאירוע השני הביא לפריצת מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 (ממשלת אולמרט).
בהחלט אפשר ומתבקש לטעון, שאירועים אלה קשורים סיבתית לנסיגה הישראלית.

אלא שקשה מאוד לחלוק על העובדה שמלחמת לבנון השנייה היתה נקודת מפנה אסטרטגית ביחסי ההרתעה בין ישראל לבין חיזבאללה.
המלחמה גבתה מישראל מחיר כבד – 121 חיילים ו-45 אזרחים הרוגים. עם זאת, המחיר שנגבה מחיזבאללה היה כבד הרבה יותר, והארגון שינה באופן דרמטי את התנהלותו מול ישראל.

בעקבות המלחמה נוצרה מציאות שבה חיזבאללה הורתע, ונמנע באופן כמעט מוחלט מתקיפה נגד ישראל. לאחר שנים ארוכות מאוד של מציאות ביטחונית שהיתה דומה במידת מה לזו שחווינו מול עזה ב-15 השנים האחרונות – לפתע נהנו אזרחי ישראל משקט, ובתקווה גם מקצת שלווה.
בשנת 2008 התרחש עוד אירוע משמעותי.

בפברואר של אותה שנה חוסל בסוריה עימאד מורנייה, ראש הזרוע הצבאית של חיזבאללה.
ישראל הרשמית מעולם לא הצהירה על אחריות לפעולה, אך חיזבאללה האשים את ישראל בחיסול.
למרות זאת, וחרף המכה הקשה שבאובדן מורנייה הארכי-טרוריסט המוכשר – חיזבאללה לא הגיב לו באמצעות ירי לעבר שטח ישראל.

שנה לאחר מכן, התקיימו בחירות בישראל – ובמרץ 2009 הושבע בנימין נתניהו כראש הממשלה. מאז ועד יוני 2021, וכן מדצמבר 2022 ועד היום – הוא שמכהן בתפקיד.
חיזבאללה שנתניהו "ירש" היה מורתע כפי שלא היה מורתע מעולם. תוצאות מלחמת לבנון השנייה והמכה האדירה שספג בה – עדיין היו טריות.

באופן כללי, גם השנים הראשונות לכהונת נתניהו כראש הממשלה – היו שקטות מבחינה זו.
לצד השקט שנשמר, בשנים 2013-2015 חיזבאללה מצא עצמו מעורב עד צוואר במלחמת האזרחים בסוריה. שיתוף הפעולה הזה הקיז את דמו של הארגון והסיט את תשומת ליבו, אבל גם תרם לו לא מעט – גם אסטרטגית וגם טקטית.

במקביל, ובייתר שאת מאז תום מעורבותו במלחמה בסוריה – חיזבאללה חזר לטפל בהתחמשות ובהתעצמות.
מטבע הדברים, חלק נכבד מהפרטים אינם ידועים לנו. אבל, ישנם כמה סוגיות ואירועים שפורסמו, ושיכולים ללמד אותנו על הלך הרוח של חיזבאללה – ועל האופן שבו הגיבה לכך ישראל שתחת הנהגתו של נתניהו.

בשנת 2018 פירסמה ישראל הרשמית פרטים על "פרויקט דיוק הטילים" שהקים חיזבאללה בלבנון. נתניהו עצמו ניצל את נאום היח"צ השנתי בפני עצרת האו"ם על מנת לחשוף אתרים מרכזיים שבהם מתבצע הפרויקט.
אלא שבדומה ליח"צ בנושא "ארכיון הגרעין האיראני", הדברים לא לוו בפעולות התקפיות ממשיות בלבנון.

מסגרת הפרחת הספינים המביכה, בניסיון להימלט מאחריות למלחמה ומחירה, חזר אתמול לחיינו הסחריר לפיו "הסכם אוסלו אשם".
בתמצית, הילוכו של הספין הוא שבשל הסכם אוסלו, שנחתם אי אז בשנות ה-90' – הורע לבלי שוב מצבה הביטחוני של ישראל.

אחד הביטויים הבולטים של הספין הוא עד כמה היה בטוח יחסית להסתובב בערים הפלסטיניות בכלל, ובעזה בפרט, טרם שנחתם ההסכם – וכמה התחמשו ארגוני הטרור הפלסטיניים לאחריו וכתוצאה ממנו.
בחוכמה שבדיעבד, ברור – לפחות לי – שיש ממש בטענה הזו, וכמו כן ספין, גם הנוכחי מבוסס על גרעין של אמת.

אכן, אפשר להתווכח על התשובה לשאלה האם הסכם אוסלו שיפר את מצבה האסטרטגי של ישראל (ולמשל, זרע את זרעי שיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ).
יחד עם זאת, קשה מאוד לטעון שהסכמי אוסלו שיפרו את ביטחונם של אזרחי ישראל מפני טרור פלסטיני – שהפך לאיום משמעותי הרבה יותר בעשור שלאחר חתימתם.

מבלי להיכנס לויכוח ההיסטורי באשר למדיניותו של נתניהו ביחס להסכם אוסלו בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה (בשנים 1996-1999), נדמה כי הרוב המוחלט יסכימו שבסופו של דבר – תהליך אוסלו התפוצץ לנו בפרצוף באינתיפאדה השנייה, יחד עם אוטובוסים, מסעדות, בתי קפה, קניונים ומעברי חצייה.

בשיאו של גל הטרור הפלסטיני מיהודה ושומרון – יצאה ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, למבצע "חומת מגן", שבמרכזו כיבוש מחדש של ערי הגדה אשר נמסרו לשליטה ביטחונית מלאה של הרשות הפלסטינית.
כתוצאה מהמבצע והמדיניות הביטחונית שלאחריו – הטרור הפלסטיני מהגדה אומנם לא נעלם, אך פחת מאוד.

ומה לגבי רצועת עזה?
כידוע, אותו אריאל שרון – הפעם בראש ממשלתו השנייה – יזם והוציא לפועל בשנת 2005 את "תוכנית ההתנתקות". שנתיים לאחר מכן, ביוני 2007 ובזמן כהונת ממשלת אולמרט, התרחשה הפיכה ברצועת עזה, וחמאס תפס שם את השלטון.
מאורע זה הביא מן הסתם להתגברות הטרור הפלסטיני מעזה.

לפני 15 שנים בדיוק, ולאחר שהטרור הלך והתגבר, יצאה ישראל למבצע "עופרת יצוקה", במטרה לפגוע בחמאס ולהשיג הרתעה.
לאחר שבוע בלבד של "כתישה אווירית", ועוד לפני גיוס מילואים – החלה הכניסה הקרקעית לרצועה עזה. תוך יום אחד בלבד של תימרון קרקעי, צה"ל השלים את ביתור הרצועה לשלושה חלקים.

בחלוף שבועיים של לחימה, ולאחר כניסה לכל הערים והשכונות שמוכרות לנו מהמלחמה הנוכחית, ישראל הכריזה על הפסקת אש חד-צדדית.
ירי הרקטות לפני המבצע ובמהלכו היה, לכל היותר, לטווח של כ-40 ק"מ – והרקטה "הרחוקה" ביותר ששוגרה פגעה בבאר שבע. יש לזכור, שמדובר בעידן שטרום "כיפת ברזל".

במהלך המבצע, נהרגו 10 חיילי צה"ל ו-3 אזרחים ישראליים. בצד הפלסטיני נהרגו כ-1300 בני אדם, רובם מחבלים.
בתאריך 21.1.2009 השלים צה"ל את נסיגתו משטח רצועת עזה.
עוד קודם לכן, בתאריך 13.1.2009, שוחח יו"ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עם כתבים זרים וטען כי "יש להפיל את חמאס".

נתניהו הדגיש כי הפלת שלטון חמאס לא תתבצע דווקא במסגרת המבצע הנוכחי, אך "צריכה להתרחש בסופו של דבר".
בנוסף, נתניהו התייחס לתמיכה האיראנית בחמאס, הצהיר כי "ישראל לא תסבול בסיס איראני סמוך לערים שלה", וכמובן הזהיר מפני מצב שבו "השלוחות של איראן ייהנו ממטריה גרעינית".

ב-7.10 פרצה המלחמה.
מאז אותו בוקר ארור של שבת שחורה, הנפש אינה יודעת מנוח. אינספור סיפורי אימה וגבורה, עדויות מטלטלות וסרטונים שהופכים לסיוטים, שנשזרו יחדיו לתוך טראומה לאומית שהיא מציאות חיינו.
ובתוך כל אלה, ביום חמישי שעבר התרחש בירושלים פיגוע טרור "רגיל".

ב-7.10 פרצה המלחמה.
נקודת הפתיחה של המלחמה היתה איומה. שחורה ואפלה מכל הסיוטים הגרועים ביותר. איך לכל הרוחות הגענו למצב שבו ארגון טרור בגודל בינוני, חמוש באמל"ח פרימיטיבי, הצליח להנחית עלינו כזו מהלומה?
לדעתי, במידה רבה זה קרה בגלל "הקונספציה".

הקונספציה המדוברת היא כמובן התפיסה העקרונית בישראל לגבי ההתמודדות עם המציאות שנומקה בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על רצועת עזה בשנת 2007, לאחר ההתנתקות, והיווצרותה של יישות מדינית, המחזיקה בטריטוריה, אוכלוסיה ואמל"ח.
למי שלא זוכר, בשנת 2007 כיהנה פה ממשלה בראשות אהוד אולמרט.

ישראל לא התערבה בהשתלטות חמאס על רצועת עזה.
שלא במפתיע, סמוך לאחר מכן החל, לאט לאט, להתגבר הטרור שיצא מהרצועה – בעיקר בדרך של ירי רקטות. מאחר שמדובר בימים שלפני "כיפת ברזל", יכולת ההכלה של ירי כזה היתה מצומצמת יחסית.
בסופו של דבר, בשלהי 2008 יצאה ישראל למבצע "עופרת יצוקה".

במהלך המבצע, צה"ל נכנס קרקעית בהיקף גדול לתוך הרצועה, אך ישראל לא מוטטה את שלטון חמאס.
במקביל למבצע, ובעיקר לאחריו, התנהלה בישראל מערכת בחירות.
שבוע לפני הבחירות, בפברואר 2009, עמד ראש האופוזיציה דאז, ח"כ בנימין נתניהו, באשקלון והצהיר כי ממשלה בראשותו תמוטט את שלטון החמאס.