כמו שכולכם שמעתם, אתמול פירסם בג"ץ את פסק הדין בעתירות בעניין גיוס בני ישיבות. את פסק הדין כתב ממלא מקום הנשיא פוגלמן, אליו הצטרפו כל שמונת השופטים הנוספים – כך שפסק הדין ניתן פה אחד. בואו ננסה, בלי להיכנס לפלפולים משפטיים, להבין מה בעצם בג"ץ קבע.
נתחיל ברקע ההיסטורי. סמוך לאחר הקמת המדינה, החליט בן גוריון להעניק פטור משירות צבאי לכ-400 תלמידי ישיבה. התקדים הזה הפך למדיניות ממשלתית מוצהרת, בגדרה הממשלה פטרה יותר ויותר בני ישיבות מגיוס. שלא במפתיע, הדבר עורר מחלוקת ציבורית עזה – שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון.
בעשורים הראשונים, בג"ץ נמנע מלדון בסוגיה, בין אם מטעמים משפטיים (היעדר זכות עמידה, חוסר שפיטות), ובין אם מטעמים פרקטיים (מספר תלמידי הישיבות שקיבלו פטור). עד שבשנת 1998 נפל דבר, ובג"ץ קבע שנוכח ההיקף הגדל והולך של תלמידי ישיבות שמקבלים פטור – אי אפשר להסתפק בהחלטת ממשלה.
כמו שכולכם שמעתם, השבוע נפל דבר – בג"ץ הוציא צו ביניים בנוגע לתיקצוב בני ישיבות. לרגל המאורע, בואו ננסה להבין את הרקע ההיסטורי שקדם להחלטה הדרמטית הזו, לנסות ולהסביר למה היא ניתנה דווקא עכשיו – וגם לדבר באופן כללי על הסאגה המשפטית הארוכה.
למי שלא מכיר, בראשית ימי המדינה, וחרף הקרבות הקשים, החליט דוד בן גוריון לדחות את שירותם הצבאי של 400 תלמידי ישיבה חרדים, ולמעשה העניק להם פטור מגיוס במסגרת מדיניות שנודעה לימים בשם "הסדר תורתם אומנותם" – הסדר שבו המדינה פטרה מגיוס, באופן גורף, את בני הישיבות החרדיות.
מאז ועד עצם היום הזה, הפטור של "תורתם אומנותם" עורר מחלוקת ציבורית קשה. ובישראל כמו בישראל, המחלוקת גולגלה עד מהרה לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ – והביא לעולם כמה תקדימים משפטיים חשובים. בתחילת הדרך, בג"ץ סירב לדון בשאלה, ודחה את כל העתירות בנושא על הסף, משני טעמים מרכזיים.
הטעם הראשון היה היעדר "זכות עמידה". באותם ימים העותר לבג"ץ נדרש להוכיח כי הוא נפגע באופן אישי. ומאחר שאין שום אדם ספציפי שיכול לטעון שהפטור פוגע בו באופן אישי – הרי שלאף אחד אין זכות עמידה. הטעם השני היה חוסר שפיטות, כלומר שמדובר בנושא פוליטי, שבית המשפט לא אמור להכריע בו.
נקודת המפנה המרכזית הראשונה התרחשה בשנת 1988, ובעקבות השינויים שחלו בבית המשפט העליון, בג"ץ הסכים לראשונה לדון במדיניות הפטור של "תורתם אומנותם" (במה שידוע כ-"פרשת רסלר") – אך דחה את העתירות לגופו של עניין, משום שבאותם ימים היקף הפטור, מבחינה מספרית, היה מצומצם יחסית.
נקודת המפנה החשובה הבאה התרחשה בחלוף עשור, בשנת 1998, שאז, בעקבות הגידול בחלקם של החרדים באוכלוסיה ובהיקף הפטור – בג"ץ הכריע שאי אפשר יותר לקבל מצב שבו שר הביטחון מעניק פטור לתלמידי הישיבה (מוכר כ-"פרשת רובינשטיין"). אם רוצים להמשיך ולהעניק פטור, נדרשת חקיקה ראשית של הכנסת.
הכנסת הרימה את הכפפה, וחוקקה את מה שידוע כ-"חוק טל", שהתקבל על סמך המלצותיה של ועדה שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס, צבי טל ז"ל. והפעם, במקום להגיש עתירות נגד המדיניות הממשלתית של הענקת פטור לבני ישיבות – הוגשו עתירות נגד חוקתיות החוק, שהוכרעו לראשונה בשנת 2006.
בפסק הדין הראשון, בג"ץ קבע תקדים חשוב נוסף, והכיר בכך שהזכות לשיוויון היא זכות חוקתית. לכן, חוק אשר פוגע בשיוויון – עלול להיפסל, אם אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, בפסק הדין מ-2006 בג"ץ נמנע מלהתערב בחוק, וההסדר שנקבע ב-"חוק טל" המשיך לחול.
הדברים השתנו בשנת 2012, כאשר הנתונים שהוגשו לבג"ץ לימדו ש-"חוק טל" לא הביא לשילוב בני הישיבות בצה"ל. לא זו בלבד שהוא לא תרם לשיוויון בנטל, אלא שהוא למעשה הנציח את חוסר השיוויון שהיה קיים קודם לכן. לכן, בג"ץ קבע שדינו של "חוק טל" להיפסל, ודרש מהכנסת לחוקק הסדר חדש.
בשנת 2014 נחקק "חוק הגיוס" החדש, ובשנת 2015 – על רקע הקמת ממשלת נתניהו הרביעית – נערכו בו מספר שינויים. בשנת 2017 בג"ץ קבע שגם דינו של "חוק הגיוס" החדש להיפסל, בשל פגיעתו בשיוויון, אך קבע כי החוק ימשיך לחול במשך שנה נוספת, עד ספטמבר 2018, כדי לאפשר לכנסת לחוקק הסדר מתוקן.
ומה קרה עד ספטמבר 2018? נכון, לא קרה כלום. הכנסת לא חוקקה חוק חדש, ונכנסנו לסחרור של בקשות דחייה חוזרות ונשנות להארכת תוקפו של חוק הגיוס שבוטל בשנת 2017. בג"ץ, שהיה מודע כמובן למורכבות הסוגיה, נתן לממשלה ולכנסת אינספור ארכות, בין השאר בשל מערכות הבחירות בשנים 2019-2021.
אלא שהכנסות מאז לא חוקקו חוק גיוס חדש. נוצר אם כן מצב שבו ההסדר החוקי שהמשיך לחול הוא הסדר שנמצא בלתי חוקתי כבר בשנת 2017. הפעם האחרונה שבג"ץ שב ו-"הנשים" את חוק הגיוס שנפסל כבר מזמן היתה ב-22.2.2023, כלומר כחודשיים לאחר הקמת הממשלה הנוכחית – וקבע שימשיך לחול עד 31.7.2023.
ומה עשתה הכנסת הנוכחית? במקום לשנס מותניים ולחוקק חוק גיוס חדש – היא החליטה, כידוע, לטפל קודם כל ב-"רפורמה המשפטית", כלומר בריקון מתוכן של הביקורת השיפוטית, ורק אז לחוקק חוק גיוס שיהיה למעשה חסין מפני התערבות של בג"ץ. אלא שגם "הרפורמה" נתקעה בצנרת החקיקה. אז מה עושים?
מה שהממשלה החליטה זה על "ישראבלוף": היא ידעה שהחוק צפוי להתבטל סופית ביולי 2023, אבל במקום לחוקק חוק חדש – היא העבירה החלטת ממשלה, לפיה היא "מנחה" את שרי הביטחון והאוצר לקדם מתווה שיכלול חקיקה חדשה בנושא גיוסם של בני ישיבות. החוק עצמו יחוקק עד סוף מושב החורף של שנת 2024.
ומה בינתיים? בינתיים, ומאחר שהדבר בלתי אפשרי מבחינה חוקית, לא ינתנו עוד פטורים או "דחיות שירות" – אבל שר הביטחון "ינחה" את צה"ל להימנע מגיוס בני ישיבות, משום שאוטוטו יש חוק חדש שיפתור הכל. בנקודה הזו אתם אמורים להתגרד ולשאול: רגע, אבל בג"ץ לא קבע את ההיפך הגמור כבר ב-1998?
ואתם צודקים. בשנת 1998, במסגרת "פרשת רובינשטיין", בג"ץ אכן קבע שאי אפשר יותר לקבל מצב שבו שר הביטחון פוטר בני ישיבות מגיוס, ושאם רוצים להעניק פטור שכזה – הוא חייב להתבצע בחקיקה ראשית של הכנסת. החקיקה עצמה נדרשת, כמובן, לעמוד בתנאים החוקתיים של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
זאת אומרת, שמה שהממשלה הנוכחית עשתה זה – תסלחו לי על הביטוי – להשתין על בג"ץ. היא הרי ידעה שלפני יותר מעשרים שנים בג"ץ קבע שאי אפשר להמשיך ולפטור בני ישיבות באופן סיטוני באמצעות פטורים שמחלק שר הביטחון, ושנדרשת חקיקה. אבל מה לעשות שהיא רצתה לחוקק חוק בלתי שיוויוני בעליל?
כדי שהחוק שינציח את השתמטות בני הישיבות ומימונם מקופת המדינה לא יפסל בבג"ץ – הממשלה רצתה לקנות זמן. היא רצתה קודם לחסל את יכולתו של בג"ץ להתערב בחוק מפלה שכזה, ורק אז לחוקק אותו. כמובן, שתגובת הנגד לאותה החלטת ממשלה – היו עתירות חדשות נגד ההחלטה, שהוגשו לבג"ץ ביוני 2023.
ותאמינו או לא, בג"ץ החליט להמשיך ולהיות סבלני, ובעצם הסכים לאכול את ה-"ישראבלוף" ולהשתכנע שזה בעצם גשם, ולא הממשלה שמשתינה עליו. הוא קבע שחוק הגיוס שבוטל בשנת 2017, אבל המשיך לעמוד בתוקפו מכוח ארכות חוזרות ונשנות – יבוטל סופית החל מ-1.7.2023, ושעכשיו צריך לדון בהחלטת הממשלה.
בפברואר השנה התקיים בבג"ץ דיון ראשון בעתירות נגד החלטת הממשלה, וניתן "צו על תנאי", לפיו הממשלה נדרשת להסביר איך ההחלטה הזו עולה בקנה אחד עם הדין, וגם מתבקשת להסביר סוגיה נוספת – אם בוטל החוק שפטר את בני הישיבות מגיוס ושהעניק להם תקציבים – מכוח מה הם ממשיכים לקבל מימון?
בהמשך, בג"ץ קבע שהמועד לקבלת תשובות המדינה יהיה השבוע שחלף. ומה קרה בזמן הזה? ניחשתם נכון. לא קרה כלום. הלכה למעשה, הקואליציה נקלעה לפלונטר פוליטי שלא איפשר לה להציג שום דבר קונקרטי. כל התקופה שחלפה מאז הקמת הממשלה, וגם מאז אותה החלטת ממשלה מיוני 2023 – היתה פשוט בזבוז זמן.
וזו בדיוק הסיבה שכלו כל הקיצים, והיועמ"ש הבהירה – בהתחלה לממשלה, ובהמשך לבג"ץ – שאין יותר מה לעשות. הממשלה כבר עשתה את כל התרגילים האפשריים, כבר השתינה על בג"ץ (בהתחלה בבריכה, ואז מהמקפצה), ושגם אחרי שבג"ץ הסכים לנגב את הטיפות – לא קרה שום דבר. אין שום פיתרון באופק.
וכך הגענו עד הלום. לבג"ץ, שבע שנים אחרי שבוטל החוק שהסדיר את הפטור מגיוס לבני ישיבות, וכמעט שנה אחרי שהם ממשיכים לקבל בפועל פטור מגיוס בניגוד מוחלט לחוק הקיים – לא נותרה ברירה. אלא למעשה, גם בצו שהוצא השבוע – בג"ץ הפגין סבלנות מופלגת כלפי הממשלה, ולא נגע בגיוס לצה"ל עצמו.
כלומר, אפילו כאשר הסתבר לבג"ץ שהממשלה לא קידמה את הסוגיה ולו במילימטר – הוא לא הוציא צו שהורה לה להתחיל לגייס בני ישיבות, גם בכפייה, כפי שמגייסים את הציבור החילוני והדתי-לאומי. ביחס לכך, הצו שניתן השבוע שותק, ורק נקבע דיון לחודש מאי. אבל, בג"ץ אמר שאי אפשר יותר לממן את זה.
בג"ץ למעשה קבע שהממשלה עוברת על החוק כבר זמן רב, ופוטרת – ללא סמכות בחוק – את בני הישיבות מגיוס. את זה הוא היה מוכן לבלוע. אבל גם לאפשר למצב בלתי חוקי להמשיך ולהתקיים, וגם לממן, מהכסף של כולנו, את מי שפועלים בניגוד לחוק? זה כבר היה יותר מידי, וזה הצו שהוצא השבוע. שבת שלום.
קישור לפסק הדין המלא שבו בוטל ״חוק הגיוס השני״ (האסמכתאות בתחילת השרשור לקוחות מפסק דין זה): https://t.co/oTbmvCrWMB בוקר טוב. בואו לירושלים