אולי אינכם יודעים, אבל בשנים שקדמו ל-"מהפכה החוקתית", בג"ץ ביטל מעשית שני חוקים של הכנסת. ותאמינו או לא, מי שכתב, בשני המקרים, את פסק הדין המרכזי – היה דווקא השופט לנדוי.  
כן, אותו ענק משפט, שכיום שמו שגור לשווא בפיהם של תומכי הרפורמה המשפטית.

פסק הדין הראשון, שכל סטודנט למשפטים מכיר, הוא "פרשת ברגמן" משנת 1969.  
באותו מקרה, הכנסת תיקנה את חוק הבחירות, וקבעה שלא יינתן מימון לרשימות חדשות, אלא רק לכאלה שמיוצגות בכנסת היוצאת.
ברגמן עתר לבג"ץ, ובפיו טענה מעניינת: התיקון לחוק סותר את הקבוע בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת.

ושוב נחזור לבג"ץ "הישן והטוב", ולמי שהתומכים ברפורמה המשפטית מרבים להעלות על נס כסמל לשמרנות ואיפוק שיפוטי – השופט לנדוי.  
לכבוד כל מי שנושאים את שמו של ענק המשפט הזה לשווא, בחרתי לספר לכם סיפור על עתירה שהוגשה נגד שרי הבריאות והפנים, והוכרעה ב-1966.

בתמצית, העובדות הן כדלקמן:  
בשנת 1961 חוקקה הכנסת את החוק למניעת מפגעים, שנועד להגן על כולנו מפני רעש, ריח או זיהום אוויר. בסעיף 5 לחוק נקבע כי שרי הבריאות והפנים יתקינו תקנות בעניין, והם "רשאים לקבוע מה הם רעש, ריח או זיהום חזקים או בלתי סבירים".
אבל מה עשו השרים? כלום.