היום הלך לעולמו פרופ' דניאל כהנמן, שזכה בפרס נובל על מחקריו בתחום הכלכלה ההתנהגותית, וחתן מדליית החירות.
מעניין לציין, שחלק זעיר מעבודתו העצומה של כהנמן היה בעל תרומה בלתי מבוטלת במסגרת שלושה הליכים מפורסמים, שהסתיימו לבסוף בזיכוי.
נתחיל בפרשת אלכסיי וולקוב, שהואשם ברצח רעייתו. בחקירתו, וולקוב הודה ברצח ואף שחזר אותו. השאלה שנשאלה, גם במקרה זה וגם במקרים נוספים, היתה האם מדובר בהודאת אמת.
וולקוב זוכה בבית המשפט המחוזי, המדינה ערערה לבית המשפט העליון, גרוניס וארבל היו חלוקים – והנדל היה השופט המכריע.
בגדול, פסק הדין של הנדל הוא דוגמה בולטת למגמה שהלכה והעמיקה בפסיקה בישראל ובעולם, והיא הנטייה להפסיק ולהסתמך באופן מרכזי על ראייה של הודאת חשוד במסגרת חקירתו.
ההנחה הבסיסית שעמדה מאחורי ההסתמכות המשפטית על הודאה היא שעקרונית אין היגיון בכך שחף מפשע יודה במעשה שלא ביצע.
אלא שהמחקרים לימדו שההנחה האינטואיטיבית הזו – לא ממש מבוססת.
בין השאר, הנדל הפנה למחקריו של כהנמן בתחום תורת המשחקים, מהם עולה שלעיתים אנשים מקבלים החלטות בלתי רציונליות – ונראה כי הוא כיוון דווקא לשוטרים, ולא לחשוד.
הנדל הסכים, ששוטר שואף לכך שאשם יודה, ושחף מפשע לא יודה.