שבוע שעבר פירסם בימ״ש העליון (מלצר, שהם, ברק-ארז) פסק דין חשוב בנוגע למהותה של טענת ״הגנה מן הצדק״ (רע״פ 1611/16). פסק הדין הוא מאוד משפטי ו-״יבש״, אבל ננצל אותו כדי לנסות ולהסביר קצת, בלי לשעמם יותר מידי, על ההגנה הזו ועל ההלכה שנקבעה בפסק הדין.

הגנה מן הצדק היא הגנה שנוצרה בפסיקה, ומאחר שהמונח ״צדק״ הוא עמום מאוד – כך גם ההגנה. הרי ״הצדק״ מחייב, בראש ובראשונה, שמי שביצע עבירה יעמוד לדין ויישא בעונש בגין מעשיו. אבל, הפסיקה קבעה שיתכנו מצבים שבהם התנהלותן של הרשויות היא בלתי ראויה, עד כדי כך שהצדק מחייב דווקא אחרת.

באופן ציורי, אפשר לראות בהגנה מן הצדק כמעין טענת ״כן, אבל״: נכון, יכול להיות שביצעתי עבירה, אבל בגלל ההתנהלות של המדינה, *שאינה קשורה בהכרח לעבירה* – צריך למחול לי על מעשיי. ההתנהלות הזו יכולה להיות רדיפה, אפליה, נקמה, קביעות סותרות או כל דבר דומה שעולה על דעתכם.

המקרה הראשון שבו הופעלה ההגנה הזו – שאז עוד לא כונתה כך – היה בעניינו של יגאל תומרקין (1993). באותה פרשה, החליטה התביעה מספר פעמים לסגור את התיק – ואז החליטה לפתע להגישו, שנים לאחר האירוע. בית משפט השלום קבע שמדובר בהתנהלות הנוגדת את הצדק, וביטל את כתב האישום.

בשנים שלאחר מכן, הכיר בימ״ש מפורשות בהגנה מן הצדק, וזאת בעיקר בפסקי דין הידועים כפרשת יפת (ויסות מניות הבנקים) ופרשת בורוביץ׳ (קרטל חברות הביטוח), בהם נקבעו אמות המידה העקרוניות של ההגנה, כאשר בורוביץ׳ היה בבחינת הרחבה לעומת יפת. הנה סקירת פסקי הדין הללו על ידי השופט מלצר: